על העיוורון
התשדורות האלה נקלטות היטב, לעיתים אף יותר מהדברים הנמצאים מעל לפני השטח. לשפת גוף, לנינוחות, לעיניים, לקול הבוטח או הרועד.
חוסן לאומי אינו רק אמירה נבובת תוכן,אלא משימה שעם ישראל ומנהיגותו צריכים לעמול עליה ולבנותה שלב אחר שלב.
זו בדיוק נקודת התורפה עליה מנגנים אויבינו, כפי שאמר מזכ"ל החיזבאללה חסן נסראללה בנאום קורי העכביש. אך מדינת ישראל כאילו אינה מכירה בצורך זה.
כשמדינת ישראל מגרשת יהודים היא משדרת חולשה, כשמדינת ישראל נכנעת ללחצים ולתכתיבים ממדינות האיחוד האירופי היא משדרת שאפשר לסחוט אותה, כשבמדינת ישראל מעלים לדיון השכם והערב את הישארותנו ביהודה ושומרון במקום לעלות על נס את הגבורה, ואת מסירות הנפש של התושבים הנושאים בנטל יום יום. יש לחדול מן הדיבורים על "עוולות הכיבוש" ו"תוצאות מלחמת ששת הימים". אנו שבים אל מולדתנו ובונים אותה ועל כך אין להתנצל בוקר וערב.
ישנו כלל שישראל מעולם לא מסרבת לדבר על שלום עם מי שחפץ בכך. אבל לצערנו אויבינו מעולם לא חפצים בכך באמת. ה"שלום" הוא דרך נוספת להשיג שטח טריטוריאלי בקומבינה פשוטה יותר כשמתמעטים אמצעי הלחימה והרקטות.
את תקופות ה"רגיעה" מנצלים כבר שנים ארגוני הטרור הערבים להתחמש שוב לקראת הסיבוב הבא בעימות האלים, ובכך להתקרב ליעדים אסטרטגיים ואיכותיים יותר – החלשתה של מדינת ישראל ולבסוף להגיע לכלל "יעלה מן הארץ".
אבל ממשלת ישראל אינה רואה, אינה שומעת, וכאילו אינה יודעת. במקום זה היא נאחזת בכל "יוזמת שלום" שפורחת לאוויר. כאילו לא חווינו מלחמה בקיץ שעבר, כאילו לא מלאו השבוע שנתיים לגירוש 9,000 יהודים מבתיהם ומסירת יישוביהם למחבלים בצעד מטורף וללא כל תועלת כפי שמעידים כיום גם חלק מתומכיה המובהקים של תוכנית הגירוש.
לצערנו מופיעות בשבועות האחרונים "יוזמות שלום", "מחוות וויתורים" וממשלת ישראל חוזרת לסורה כאלו שום דבר לא קרה ולא נלמד. יוזמת שלום סעודית, חיזוק אבו מאזן, קריאות "להידבר עם המתונים" ברשות הפלסטינית, ציוצי שלום מסוריה, שחרור מחבלים מתן רובים– כולם שמות קוד לאותה הבעיה.
כולם מדברים (כאילו) על שלום אף אחד לא מדבר על צדק. על הצדק ההיסטורי שבשמו שבנו לארץ ישראל, ארצנו שלנו. שנתנה לנו בזכות. לא בחסד של מי מהעמים. ולצערנו הניסיון מלמד במקום שאין צדק גם אין שלום וגם אין בטחון. הרצון להושיט יד לכל מי ש"מוכן" לדבר אתנו, הוא סינדרום של הגלות כמאמר הפתגם העממי: 'אולי יצאנו מהגלות אבל הגלות לא יצאה מתוכנו'.
עכשיו הזמן להידבר פנימה. עם הציבור הישראלי. להביא לשיקום וסגירת הפערים בין המעמדות. בין דתים לחילוניים, בין שמאל לימין, לקרב ולאחד במקום שוב ללכת למהלכים הרסניים שיצרו קרעים רחבים יותר שספק אם יוכלו להתאחות.
הציבור הלאומי, הציבור הכתום חייב לדעת, שגם אם לכאורה זו תקופה רגועה, תקופה שאנו חושבים שישראל "התפכחה" מאשליית שטחים תמורת שלום, וכרגע יש רוב מוצק נגד נסיגות, עלינו לדעת שהמצב הזה הפכפך. אל לנו לנוח לרגע. יש לפתור כל המאבקים הפנימיים במחננו, להביא לפיתרון הסכסוכים והקרעים שיצר הגירוש כדי להיות מוכנים לעמוד איתנים אם חס וחלילה יהיה רצון להעלות את הכורת על ישובים נוספים בארץ ישראל. אל לנו להירדם בשמירה.
