שתי רגליים על הקרקע
על שלושה דברים עומדת העשייה למען מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון – על האמונה, על ההקרבה ועל הפיקחון. מאז מלחמת ששת הימים הוקמו ביש"ע מאות נקודות התיישבות, לעתים לאור השמש ולעתים באישון ליל, לעתים בהחלטת ממשלה ולעתים ביוזמה ציבורית, לעתים בגבעה המקורית עליה ביקשו להתיישב ולעתים באתר חלופי אך מקודש לא פחות. אך בכל אחת מהפעמים שבהן עלו המתיישבים האמיצים על הקרקע, ידעו תמיד שהם שם מתוך שאיפה פשוטה ומציאותית אחת, והיא שקובעת: הקמת יישוב יהודי חדש על אדמת ארץ ישראל. בישעמדה השבוע – על ערך הריאליזם בדרך לבניין ארצנו.
מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ברוך ה' מצליח ובגדול - למרות כל הדיכאונות שיש האוהבים להתעטף בהם, וזאת משלוש סיבות: הראשונה – יש לנו אמונה מוחלטת בצדקת הדרך; השנייה – יש לנו מסירות ונכונות להקרבה שאין כמעט בשום מגזר אחר בחברה הישראלית; והשלישית – בניגוד גמור למה שאומרים עלינו - אנחנו הקבוצה שרגליה ניצבות הכי חזק על הקרקע במזרח התיכון. לא רק בקרקע ממש, אלא גם בקרקע המציאות. אנחנו ללא ספק הכי ריאליסטים בשכונה. בעוד כל היתר הוזים הזיות, חולמים חלומות, יוצרים סוגים שונים ומתוחכמים של 'פאטה מורגאנה' וסוגדים להם, אנחנו מסתכלים על המציאות כהווייתה, ופועלים בהתאם.
"יהיו עוד הרבה אלוני מורה", הבטיח מנחם בגין זמן קצר לאחר נצחונו בבחירות 1977. "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", שב והבטיח השבוע בנו, השר בני בגין, ביום הזיכרון ה-20 לאביו, כאשר הציג בפני עיתונאים את עקרונות עמדת המדינה המעודכנת בסוגיית מגרון.
במשפט הפשוט הזה - "יהיו עוד הרבה אלוני מורה" - טמון כל העניין כולו. גרעין
להקים יישוב זו משימה לא פשוטה כלל וכלל. לעתים רבות נדרשת פעולה מתוחכמת וזריזה, כמו זו שהביאה להקמת עפרה, אחד הגדולים והמוכרים ביישובי יהודה ושומרון: קבוצת עובדים שבנתה את הגדר מסביב לבסיס הצבאי בהר בעל חצור, הקימה בלילה אחד את מחנה עין יברוד שלמרגלות ההר, לאחר ש
ומי זוכר היכן נמצא היישוב טלמון ב'? כנראה שמעט מאוד מאיתנו, משום ששמה הנוכחי והמוכר הוא נריה. כן, לפעמים כדי להקים יישוב חדש בארץ ישראל, צריך להתפשר אפילו על שמו...
כך התנהלה במשך שנים ארוכות התנועה הציונית, על כל שלוחותיה וזרועותיה – היה ברור היטב לכולם שלא ניתן להגשים, ולו במעט, את הרעיון ההיסטורי של חזרת עם ישראל לארצו, בלי מנה גדושה של פרגמטיות. כך היה עם עצם ההסכמה לתוכנית החלוקה של האו"ם, כך בימי חומה ומגדל וכך, כאמור, גם כאשר פעל גוש אמונים ליישב את שטחי המולדת המשוחררים לאחר מלחמת ששת הימים.
בשנת 1979, כאשר חתם מנחם בגין על הסכמי קמפ דייוויד והכיר בזכויותיהם הלגיטימיות של ערביי ארץ ישראל, היו אלה אנשים מקרבנו אשר העריכו כי במצב החדש, אף יהודי לא יבוא עוד לבנות את ביתו ביהודה ושומרון. היום, 33 שנים אחרי, ברור לכל שהריאליות של המתיישבים, יחד עם אמונתם ונכונותם להקריב למען המטרה הנעלה של יישוב ארץ ישראל, היא שהפכה את עשרים אלף המתיישבים בשנת 79 ל-350 אלף מתיישבים הפרוסים ב-200 יישובים בשנה זו, והיד עוד נטויה.
