ללמוד מגאון

260 מורים חתמו השבוע על עצומה שבה הם מצהירים כי אין בכוונתם להשתתף בפרויקט הסיורים לחברון, אותו יזם שר החינוך, גדעון סער. זאת בעקבות הצהרתו המבורכת של השר כי גם בתי ספר מחוץ לירושלים יוכלו מעתה להשתתף בתכנית הסיורים החדשה. המורים טענו במכתבם כי התכנית "עושה שימוש מניפולטיבי בתלמידים ובמורים שיהפכו בעל כורחם לכלי משחק פוליטי". בישעמדה השבוע - מונולוג של יהורם גאון (בעקבות ביקור בחברון) שיכול ללמד את המורים דבר אחד או שניים.

"השבוע הייתי בחברון. הדימוי שיש שם מצוקה גדולה, מאבק אלים בלתי פוסק של דיכוי נורא שלנו את הערבים ששם מזה דורות – הדימוי הזה הוא חזיון שווא. להוציא את רחוב השוהדא שיצר מתיחות ואלימות מתמדת והוא היום סגור זמנית, העיר הערבית גדלה במימדים אדירים לכל כיוון אפשרי עם קניון אדיר מימדים ובתים גבוהים ויפים להפליא וכל המגיע לחברון די לו שיטפס מעט בהר כדי לראות מנהטן קטנה שצומחת ופורחת לכל רוחות השמים.

אבל זה לא מה שבאתי לחפש שם. באתי ממקום שיש בו הרבה התלבטויות. באתי מן המרכז - מרכז שהוא מקום שיש בו רגשות אשמה וחוסר ביטחון מוסרי. אף אחד לא רוצה להיות קלגס וגם לא רוצה שבנו יהיה כזה. באתי ממקום של ניתוק ממה שאחרים שחיים שם חושבים שהוא שורש ומקור.

כשבדרך אתה קורא ציוני דרך כמו כפר עציון, אפרת, אלעזר, כרמי צור, אלון שבות, עין צורים, נתיב האבות ונווה דניאל - אי אפשר, עם כל הרצון הרע, לנסוע בדרך הזאת ולא להתחיל לפחות להרגיש שייך. ואל תגידו לי בבקשה שזה על חשבון מישהו, כי אף אחד מן היישובים האלה אינו עומד על חורבות יישוב ערבי קדום ואם כבר שבו בנים, אלה אנשי גוש עציון ששבו לגבולם ולביתם הישן שנהרס ונבנה מחדש.

בחברון עצמה יש את מערת המכפלה, שהיא מבנה הרודיאני מרהיב, מדויק ודומה לזה הירושלמי ההרוס וזה אולי מבנה הציבור היחיד בעולם ששרד את אלפיים השנים והוא נבנה אז על ידי מלך ישראל על קברי האבות כהוקרה למייסדיו של העם היהודי, בבירה הראשונה של מלכות דוד. למבנה הזה הוצמדה כנסיה בתקופה הביזאנטית ומסגד בעותומאנית ושמישהו יספר לי שלא היינו שם ראשונים.

אז באתי ממקום של התלבטות וניתוק ומצאתי נחרצות וקשר בין דורות, אפילו שזה נשמע כמו סיפורי אגדה למי שלא רוצה להיעתר ולהאמין, קשר בל יינתק בשלשלת של דורות שהולכת אחורה לאברהם שקנה את קברו בקצה השדה כאחוזת קבר לאשתו שרה ובחלקה הזאת טמונים גם יצחק ורבקה, גם יעקב ולאה. כאן הונחו יסודותיו של העם היהודי וכאן הוענקה לו זהותו ואמונתו ומכאן נקבע גם מעמדה של העיר חברון לדורות בתודעת העם כעיר האבות.

הייתי שם, כאמור, והרגשתי שייך. שייך לעם שיש לו ארץ, לעם שאיננו אפיזודה חולפת בקורות העמים כמו אשור או רומא או ביזנטיון, מדי, יוון העתיקה או עוד אימפריות שכל העולם היה שייך להן פעם ושאינן עוד. הרגשתי חלק ממשהו פלאי שנוגע בנצח, כמו אש תמיד שאינה כובה.

מומלץ. מומלץ מאוד בהתעטף נפש, כשמאבדים ביטחון בצדקת הדרך וכשמאבדים כיוון ומרגישים אדמה שהיא בלימה - מומלץ ללכת לשם לחברון, לראות את אנשיה ולהאמין בכל לב.

וזה לא על חשבון איש - די לעבור במוזיאון בבית הדסה ולראות את מאורעות תרפ"ט, כשטבח איתמר עוד חי בראשך. די לקשור בין השניים כדי להבין שזה לא על חשבון איש - שרק ישלימו עם נוכחותנו כאן באדמת וואקף מוסלמית כבאדמת קודש יהודית מדורות. זה הכל. שרק יבינו שזה משהו בסיסי שבוער, שבער ושיבער לתמיד בארץ הזאת ובעם החי בה.

בצאתי משם סיפר לי אחד האנשים סיפור על הר האוורסט, שטיפסו אליו במאמצים אדירים במשך ימים רבים וכשהגיעו לפסגתו ראו שם ילדים שמחים וצוחקים משחקים על הפסגה. "מי אתם?" שאלו המטפסים שזה מקרוב באו, "ומה הצחוק הזה בפסגת הר שהטיפוס אליו הוא ייסורים רבים?" והילדים ענו להם: "אנחנו נולדנו כאן למעלה". והמשיך המספר ואמר לי: הלוואי והילדים הצוחקים שנולדו כבר בפסגת ההר היו יודעים את סיפורם של המטפסים הראשונים, שלולא הם, לא היו נולדים שם בכלל ובוודאי שגם לא היו צוחקים"

מתוך התכנית "גאון ברדיו" ברשת ב', י"ב באדר ב' תשע"א