תודה, סליחה והרבה אהבה

מי שדורש מעולי אתיופיה לומר תודה על מה שעברו בדרכם להגשמת החזון הציוני, צריך בסך הכל לחפש קצת בגוגל ולהבין כמה גדולה טעותו. את יהודי אתיופיה יש לחבק ולקרב, לא רק משום שהם זכאים לכך מכוח הצדק, ובטח שלא מתוך רחמים, אלא מתוך הערצה לסיפורם של יהודי אתיופיה ומסעם לארץ ישראל, שהוא סיפור מופת שחובה עלינו ללמוד וללמד את ילדינו בבתי הספר ובתנועות הנוער. בישעמדה השבוע – על התודה, הסליחה והאהבה שמגיעות לעולים מאתיופיה ועל תרומתן של מועצת יש"ע והרשויות ביהודה ושומרון לשילובם בקהילה.

"תגידו תודה על מה שקיבלתם", אמרה השבוע שרת הקליטה לנציגי העדה האתיופית שבאו למחות בכנסת על יחס גזעני כלפיהם מצד תושבים בקרית מלאכי. "גם אני כעולה חדשה אמרתי תודה למדינת ישראל", הדגישה השרה. האמירה הזו נענתה בדברים נכוחים של נשיא המדינה, שמעון פרס: "מדינת ישראל כולה צריכה לומר תודה לעולים יוצאי אתיופיה שעלו לישראל ולא ההפך".

אך מה עומד מאחורי אותה "דרישת תודה"? אולי זו נובעת מאותה מורכבות שנדרשה ממדינת ישראל כדי להוציא אל הפועל את "מבצע שלמה" - אותו מבצע מדהים שראש הממשלה יצחק שמיר הורה לבצע כדי להביא ביום אחד וביומיים את שארית יהודי אתיופיה למדינת ישראל. אולי יאמר מישהו שעל מבצע שכזה חייבים לנו יהודי אתיופיה תודה.

ובכן, לא. ממש לא.

להיפך – אפילו בנושא הזה אנחנו חייבים ליהודי אתיופיה תודה, כי הם נתנו לנו את ההזדמנות להזכיר לעצמנו מהי ערבות הדדית יהודית. הם נתנו לנו הזדמנות להזכיר לעצמנו כיצד מדינה יהודית צריכה לנהוג כאשר אחים נמצאים במצוקה. זכינו לאחד הרגעים היפים של מדינת ישראל בזכות נחישותם ושאיפתם של יהודי אתיופיה ומגיעה להם תודה על כך.

אך לא זו בלבד שאנחנו חייבים תודה ליהודי אתיופיה שנמצאים בארץ ותורמים לפיתוחה, אנחנו גם חייבים להם הרבה מאוד סליחה.

אנחנו חייבים סליחה ליהודי אתיופיה על כך שבהפגנה בקרית מלאכי על אותה גזענות בוטה שהתגלתה בשכונת בר יהודה השתתפו רק עולים מאתיופיה. לא היו בה חברי כנסת, לא היה ציבור, לא היה עמך משאר עדות ישראל שבאו לזעוק את זעקת עם ישראל כנגד הגזענות הבוטה נגד יהודי אתיופיה.

אנחנו חייבים להם סליחה על כך ששכחנו ואולי אפילו השכחנו את המסע המופלא שערכו אלפים אלפים מיהודי אתיופיה במדבריות סודן ברצונם לחזור לציון, לחזור למולדת. הם הקריבו חיים של רבים מיהודי אתיופיה במסע מפרך אל ארץ ישראל וזה סיפור שהיינו צריכים להעלות על נס! זה סיפור שהיה צריך להילמד בכל בית ספר כדוגמה ומופת לציונות בימינו ואנחנו מתייחסים אליו כקוריוז שספק אם ילדים רבים בבית הספר שמעו עליו אי פעם.

אנחנו צריכים לבקש מהם סליחה על כך שהחברה הישראלית מסכימה להפעלתם של בתי ספר נפרדים רק לעולי אתיופיה.

על הדברים האלה אנחנו חייבים הרבה מאוד בקשת סליחה לאחינו בני העדה האתיופית. לא בגלל שהם, כפי שלפעמים אומרים, שקטים או סימפטים או עובדים עבודה קשה. לא בגלל זה. אלא בגלל שהם אות ומופת לציונות. התנועה הלאומית שהתעוררה בברית המועצות ובמקומות נוספים, יחד עם התנועה הלאומית שהתעוררה באתיופיה מהוות סמל ומופת לציונות בימינו ויש לנו הרבה מה ללמוד מהן ועל כך שאנחנו לא עושים את זה אנחנו צריכים לבקש סליחה.