הפתרון המרכזי

ישנה בעיה אמיתית וחמורה של מחירי הדירות בארץ. זוג צעיר אינו יכול לרכוש דירה, ומתקשה אפילו לשכור דירה בשל המחירים הגבוהים. הסיבה היא פשוטה: במדינת ישראל חסרות כ-120 אלף יחידות דיור ובכל שנה גדל גירעון הדירות בלמעלה מעשרת אלפים יחידות. אז מה הפתרון? לא פיקוח על מחירים, לא צעקות, ולא סיסמאות יפתרו את הבעיה. במיוחד לא אוהלים שבתוכם מתחבאים ארגוני שמאל, המבקשים לגרוף רווח פוליטי על גב מצוקת הדיור בישראל. כמו כל מוצר, כאשר הביקוש גדול מההיצע, המחיר עולה ולכן, הפתרון הוא חד וברור: חייבים לסגור את הפער ולשווק עשרות אלפי יחידות דיור בשנה. אך היכן אפשר למצוא עתודות קרקע כה רחבות באזור המרכז? כנסו, כנסו

אין חולק על כך שאחד מן האמצעים הנדרשים כדי להוזיל את הנדל"ן באזורי הביקוש הוא מדיניות נבונה ומתגמלת של פיזור אוכלוסין אל הנגב והגליל. השר סילבן שלום, הממונה על פיתוח אזורים אלה, השיק תכנית שאפתנית של עידוד ההתיישבות בהם, ומסייע בידו כיום בכישרון רב דווקא פינחס ולרשטיין, מי שזכה לכינוי "מר יהודה ושומרון".

אך הפוטנציאל הטמון במדיניות כזו של פיזור אוכלוסין – מוגבל מעצם טבעו. משפחה המעתיקה את מקום מגוריה בכמאה קילומטרים או יותר, נדרשת במרבית המקרים להחליף את מקום העבודה, להסתגל לריחוק מן המשפחה המורחבת , ממרכזי התרבות והבילוי אליהם היא רגילה ועוד. זהו "רילוקיישן" לכל דבר ועניין. מה גם, שהיצע התעסוקה, התרבות, המסחר והאקדמיה בצפון ובדרום – מוגבל לעומת המרכז המאוכלס בצפיפות. ככל שתל אביב הופכת יותר ויותר למרכז העסקי והתרבותי הכמעט בלעדי של ישראל, כח המשיכה של מרכז הארץ גדל וחוזר חלילה במין תהליך שמזין את עצמו ככדור שלג.

על כן, לא ניתן יהיה לפתור את בעיית הדיור בר ההשגה ללא בניה גם במרכז הארץ. ממשלת אולמרט שגתה כאשר הערימה קשיים על הבניה במרכז. מתוך כ-70,000 יחידות דיור שצריך יהיה לבנות בכל אחת משנות החומש הקרוב כדי להדביק את הגרעון שנוצר בהיצע, נתח נכבד מהן יצטרך להבנות במרכז.

אך אליה וקוץ בה. צפיפות הדיור במרכז הארץ היא ממילא בלתי נסבלת. לדבר השלכות מעיקות בתחום הניידות, זיהום האוויר ואיכות החיים בכלל. כלכלית ותכנונית, יש רק אזור אחד בארץ שיכול להוות היום מצע לבניה מאסיבית עם נגישות מצוינת למרכזי התעסוקה והתרבות שבמרכז ועם נתוני סביבה מיטביים: השומרון ובנימין. אזור אריאל-אלקנה-שערי תקווה-אורנית רבע שעה מפתח תקווה ואזור נווה צוף-בית אריה רבע שעה מהתעשייה האווירית ואיירפורט סיטי, הם למשל העתודה הקרקעית של מרכז הארץ ואין בילתה בהיקפים הנדרשים. לא וד"לים (ועדות דיור לאומיות) ולא סופרטאנקרים יש בכוחם להוזיל את מחירי הדיור במרכז בעשרות אחוזים. אלו צעדים טכניים. רק בניה מאסיבית בפועל, מזרחית לקו חדרה-גדרה, תעשה את העבודה.

למרבה הצער, שתי הממשלות, הנוכחית וקודמתה, נקטו מדיניות הפוכה: הן הקפיאו רשמית או מעשית את הבניה באזורים אלה לחלוטין. מי שאינו רואה את הקשר בין הקפאת הבניה ביהודה ושומרון לבין התייקרות הדיור ובין תנופת בניה מחודשת שם לבין פתרון הבעיה המעיקה על צעירי ישראל, מאפשר לעמדותיו המדיניות לעוור את עיניו הכלכליות והחברתיות.