דברים שרואים משם

נאומו בן כ-50 הדקות של ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הקונגרס האמריקני היה בהחלט מפתיע ומעניין. לא בזכות הדברים שנשא שם נתניהו – בהם לא היה כדי לחדש לקהל הישראלי דבר – אלא דווקא בשל התגובות המחבקות, האוהדות והחמימות שהפגינו אנשי בית הנבחרים של ארצות הברית כלפי רבים מהדברים שנשא ראש הממשלה. אל מול בלון ההיסטריה שניפח אהוד ברק בחודשים האחרונים תחת הכותרת המאיימת "צונאמי מדיני", התייצבו ידידיה האמריקנים של ישראל באופן מרומם נפש ומחאו כפיים בעמידה, שוב ושוב, במשך דקות ארוכות, לערכיה הלאומיים והציוניים של מדינת היהודים, לעקרונותיה הביטחוניים ולעצמאותה הייחודית. אמרנו "רבים מהדברים שאמר נתניהו"? אכן. חלק מהדברים שאמר לא זכו לתגובה כלל. נחשו מהם?

אם היה הדבר תלוי בבית הנבחרים האמריקני לבדו, מדינה פלסטינית כמו שמבקש הנשיא אובמה להקים, הייתה קמה אולי באיראן. אפילו לא בירדן. בכל פעם שהזכיר נתניהו בנאומו את אחד מעקרונותיה של מדינת ישראל, והיו כ-20 פעמים כאלה, קמו כמעט כל חברי הקונגרס על רגליהם ומחאו כפיים בהתלהבות. אי אפשר היה שלא לתמוה באיזה פורום בישראל ואפילו ביהודה ושומרון היו זוכות אמירות בסיסיות כאלו להתלהבות כה רבה.

הדחיפות של סיכול סוגיית הגרעין האיראני; בידודו המדיני של ארגון חמאס הקורא להשמדת היהודים כולם; אחדותה של ירושלים תחת ריבונות ישראלית; גבולות בני הגנה למדינת ישראל; פתרון בעיית הפליטים מחוץ לגבולותיה של מדינת היהודים, ומעל לכל הזכות ההיסטורית הבלתי ניתנת לערעור של עם ישראל לארצו;  – כל אחת מעמדות אלו, ורבות נוספות, התקבלו בחיבוק חם ואוהד מצד הקונגרס.

לאור כל זאת, ניכר ביותר היה שדווקא כשהצהיר ראש הממשלה הצהרה ראשונה מסוגה, שלא נשמעה מפיו כאן בישראל מעולם, על מחויבותו להקמת מדינה פלסטינית ועל נכונותו לגלות "נדיבות" לגבי גודלה – דווקא אז – נדם הקונגרס. מחיאת כף לא נשמעה. איש לא עמד.

הרי דווקא נוכח כל אותן הסיבות שמנה נתניהו בעצמו בנאומו, ובהן הסרבנות הפלסטינית לשלום, הבחירה שלהם בדרך הטרור והחד צדדיות, הצורך בשמירה על האינטרסים הביטחוניים הקיומיים של מדינת ישראל, זכויותינו ההיסטורית על הקרקע ועוד - קשה אפילו לרבים באמריקה להבין מדוע התעקש נתניהו בכל מאודו להגיע למסקנה הלא נכונה? כל נורות האזהרה שהדליק אחת אחת במהלך נאומו חוברות יחדיו לשלט אלקטרוני ענק ובו המילים: לא למדינה פלסטינית. את זה חברי הקונגרס הבינו. נתניהו לא.

נאום זה לא היה היחיד שנשא השבוע ראש הממשלה. בנאומיו השונים והופעותיו התקשורתיות במהלך ביקורו בארה"ב, חשף נתניהו כמה עמדות מסוכנות ביותר: הוא לא הביע התנגדות נחרצת לנוסחת 'חילופי שטחים' של אובמה שמשמעותה גירוש עשרות אלפי ישראלים מבתיהם, הוא שב ורמז כי בכוונתו לשמור על נוכחות צבאית זמנית בלבד בבקעת הירדן – אמירה שמשמעותה פינוי הבקעה מתושביה היהודים, והודה כי בכוונתו "להשאיר התנחלויות מחוץ לשטח מדינת ישראל". אלו לא עמדותיהם של חברי מפלגת הליכוד שבראשה הוא עומד, אלו גם לא העמדות בהן מחזיקים מרבית חברי ממשלת ישראל הנבחרת, וודאי שאלו לא עמדותיהם של רוב אזרחי מדינת ישראל.

הנשיא אובמה ביקש השבוע לנצל את השעה ולהבין כי האירועים האחרונים במדינות ערב שבמזרח התיכון הם הזדמנות פז ליצור שינוי. לקבל החלטה.

ובכן, ראש הממשלה מר בנימין נתניהו, הנה החלטה שהקונגרס האמריקני היה מאשר כבר היום, אם רק היה יכול: מדינת ישראל חייבת להחיל בהקדם את ריבונותה היהודית על כל היישובים הישראלים ביהודה ושומרון, ויפה שעה אחת קודם.