מורשת או חרפה?

גג אולם "החצר" במערת המכפלה - קרס בשבוע שעבר בעקבות הגשים העזים שירדו באזור. באולם נמצא בית הכנסת הגדול והמשמעותי המצוי במתחם המערה, אשר גגו הוזנח על ידי הרשויות במשך זמן רב. בישוב היהודי בחברון קיימו השבוע במקום תפילה עם מטריות ומחו על ההזנחה שהובילה למצב זה המהווה חרפה לכבוד וקדושת המקום. "יש לתקן את המצב באופן יסודי ומיידי כיאות לכבוד קברי האבות המקודשים לכל בני התרבות בעולם" אמרו ביישוב היהודי. בחרנו להביא את מאמרו של דובר היישוב היהודי, נועם ארנון בנושא:

"לפני שנה הופתענו, כמו רבים בעם ישראל, והפעם, לשם שינוי, לטובה: ראש הממשלה הודיע כי מערת המכפלה תיכלל ברשימת "אתרי המורשת הלאומית". לכל יהודי יודע קרוא וכתוב אין בכך כל רבותא: מערת המכפלה היא היא יסוד ובסיס הזהות היהודית, יסוד החיבור לארץ ישראל, ולמעשה – אתר המורשת היהודית הראשון: הבניין המרשים הניצב שלם מעל המערה מימי בית המקדש השני - מלפני 2000 שנה, נבנה למעשה כבר אז כאתר מורשת יהודי, האוצר בחובו את יסודות הזיכרון והמורשת הלאומית, שורשי האומה, האבות והאמהות. אך בהכירנו את מצב המדינה והממשלה הנוכחית, הייתה בהכרזה זו בשורה טובה ומפתיעה, רמז כלשהוא לכך שבאיזשהו מקום נסתר ונעלם בהוויה הפוליטית הישראלית קיים גם קורטוב של זיכרון היסטורי ותחושת צדק טבעית. אמנם, למודי ניסיון, לא ציפינו לגדולות. לא חשבנו שתתחולל מהפכה, אך לפחות, כך קיווינו, הממשלה תרשה ליהודים להתפלל במקום בעל צביון סביר כלשהוא, במקום  מתחת סככת הבד הקרועה המכסה את אולם בית הכנסת המרכזי והגדול במערה. זה שנים קיימות תכניות מפורטות לקירוי חצר זו בגג זכוכית מיוחדת, מחוזקת ומחוסמת, שעברה את כל הבדיקות ועומדת בכל התקנים, זכוכית שתעניק הן יופי והדר למקום והן הגנה למתפללים היהודים מפגעי מזג אויר, גשם, שמש, רוח, קור וחום, ויונים מעופפות המטילות שאריות שונות על ראשי היהודים. בתכניות אלו השקענו מאות אלפי שקלים; בהכנתן השתתפו בעלי מקצוע מהשורה הראשונה בארץ ובחו"ל. ביצוען לא יעלה למדינה ולו שקל אחד, כיון שתורמים רבים מצפים לאישור ביצוע. לפחות את זה, כך קיווינו, נוכל לבצע; הרי הממשלה לא תוכל להמשיך באפליה הזועקת,כאשר ערבים מתפללים באולמות מרווחים ומפוארים, ולהם מותר לבצע כל שיפוץ ושיפור שיחפצו, ויהודים יתפללו באולמות קטנים ודחוקים או באוהל קרוע בחצר חשופה.

אך בסופו של דבר, כרגיל  - הפסימיסטים צדקו: אישור לא ניתן, ויהודים המשיכו להתפלל תחת אותו גג ברזנט קרוע. אנשי ציבור רבים, חכי"ם ושרים, רבנים ועיתונאים, כולם ראו את המצב, כולם פנו למי שיכלו, ודבר לא קרה.

לא קרה – עד שקרע: השבוע, משזכינו סוף סוף לגשמי ברכה, החליט גג הברזנט העתיק לנקוט בצעד עצמאי ולצאת לגמלאות. תחת גשמי הברכה, הוא השיב את נשמתו לבוראו. המתפללים שהגיעו לתפילת שחרית לא ממש הופתעו לראות את הברזנט קרוע  ומפורר, הברזלים שהחזיקו אותו במקומו צנחו כלפי מטה, והגשם זורם פנימה אל בית הכנסת, על ארונות הספרים, ארון הקודש, וכל הציוד המצוי בו. המראה היה קשה, והרגשת ההשפלה והביזיון מילאה את הלב: כך נראים קברי אבות? לאן נוליך את החרפה? אך בתוך המראה המשפיל, יש להודות, פעמה גם תקווה סמויה: עכשיו כבר לא ניתן יהיה לדחות שוב את ההחלטה ההגיונית היחידה והמתבקשת: לתת ליהודים רשות להתקין גג סביר מעל אולם התפילה היהודי המרכזי במערת המכפלה. כעת, סוף סוף, יהיה ברור לכולם שאי אפשר יותר להמשיך באפליה המשפילה נגד יהודים בקברי אבותיהם. התקווה הזאת איזנה מעט את הרגשת המרירות והתסכול מול האטימות והחידלון המתמשך.

אך גם הפעם, מסתבר שאין גבול לציניות: התברר, שמה שהולך להחליף את הברזנט הישן הוא  - ברזנט חדש. לאף אחד בממשלת ישראל אין אומץ לתת ליהודים רשות להתקין גג לבית הכנסת במערת המכפלה. מדוע? איש לא יודע. היו שניסו לתלות זאת בהתנגדות הערבים; אך הוברר שאין בכל ממש. את הערבים זה לא ממש מעניין, ויתר על כן – גם הם עתידים ליהנות מהשיפור בעשרת הימים בהם כניסת יהודים למקום אסורה והם מתפללים בחלק הזה של המערה. אם כן, הערבים הם לא התירוץ, וגם לא המהנדסים והמתכננים, כי הרי כולם העניקו אישור מקצועי לפרויקט. אז מה באמת? מתחת לפני השטח רוחשת שמועה שיש גורמים במערכת שלא רוצים לתת אישור לצעד כלשהוא שעשוי לחזק את מעמד העם היהודי בעיר האבות. מי שמכיר את המערכת לא באמת מופתע.

ומנגד, בצד השני, יש כאלו שלא ממתינים. בקרוב, כך נודע, מתכננת הרשות הפלסטינית להכריז על מערת המכפלה וכל האזור שסביבה, בו מתנהלת פעילות בניה ערבית אדירת היקף,  כ"אתר מורשת פלסטינית" בגיבוי של אונסק"ו - שכבר הביע את דעתו המגוחכת לפיה מערת המכפלה וקבר רחל (שלא לדבר כמובן על הר הבית) הם מסגדים מוסלמים. אותנו זה אולי מצחיק, אך זה באמת מאד לא מצחיק. כשעם ישראל מתנכר לשורשיו ומקומותיו הקדושים,  אחרים ימלאו את החלל. להם אין היסוסים ומעצורים, וגם לא מחוייבות כלשהיא לאמת.

המצב עוד לא אבוד, ועוד ניתן לתקן ולשנות. עוד ניתן, בחתימה אחת פשוטה, לאשר ולאפשר לעם היהודי לזקוף את ראשו בקברי אבותיו, מבלי להתבזות ומבלי להירטב.