ממפה למפית

הדלפת תכני המו"מ בין ישראל לפלסטינים שהתנהל בחדרי חדרים שופכים אור על החרב החדה שהונפה אז מעל צווארה של ההתיישבות ביהודה ושומרון. במשא ומתן חשאי הסכימה ההנהגה הישראלית כמעט לכל דרישה של הפלסטינים מבלי כמעט לקבל דבר. מנהיגים בישראל שרטטו על מפית את גבולות העתיד של מדינת ישראל. הם היו מוכנים – נפשית ועקרונית – לוותר על חלקי ארץ נרחבים ביהודה ושומרון, לעקור עשרות אלפי ישראלים מבתיהם כולל בערים וביישובים רבים, לוותר על היישוב היהודי בחברון ועל מערת המכפלה זאת כאשר ישראל לא מקבלת כמעט כלום, והפלסטינים לא מוכנים אפילו להכיר בתמורה במדינה יהודית. בקיומה של מדינה יהודית ריבונית בארץ ישראל.

בעוד שישראל נדרשת לנסיגה מלאה כמעט, 98% משטחי יש"ע, כולל עקירה המונית של ישראלים, הרי שהפלסטינים כמעט שאינם מוותרים על אף אחת מדרישותיהם העקרוניות.

למרות פשרה מסוימת בגזרת ירושלים, נדרשה מישראל נסיגה חסרת תקדים ומסוכנת הכוללת פינוי יישובים בהיקף עצום:

·         עקירת העיר אריאל המאוכלסת בכ 33,000 תושבים וסטודנטים

·         עקירה או השארה תחת מדינה פלסטינית של העיר מעלה אדומים המונה 40,000 תושבים

·         עקירת כל בקעת הירדן וים המלח, כל יישובי מרכז השומרון, בנימין וגב ההר המונים כ120,000 תושבים .

·         נסיגה ומסירת שכונת הר חומה בירושלים ועוד.

לאורך כל הדרך התעקשו הפלשתינים על חזרה מלאה לקווי 67'. משמעות הדבר היא אחת: ניסיון לשלול את זכותה של ישראל לקיום בטוח בגבולות ברי הגנה, על ידי החזרתה למציאות הטריטוריאלית שקדמה למלחמת ששת הימים. במציאות זו, של גבולות שאותם כינה שר החוץ אבא אבן "גבולות אושוויץ", מרכזי התעשייה והמגורים של ישראל יחזרו להיות אזורי ספר, הנתונים לאיומים מתמידים, כפי שהוכיח הניסיון בנסיגה מגוש קטיף ורצועת עזה.

אגב, העובדה שהערבים השבוע בתגובה לפרסומים התייחסו לעמדות קיצוניות האמורות כאן כ"ותרנות ובגידה" מוכיחה יותר מכל עד כמה אין לנו פרטנר. ההתייחסות הערבית אל מסמכי אל-ג'זירה כוותרנות פלשתינית כביכול, הוא לאמיתו של דבר הוכחה חותכת לעמדות פלשתיניות בלתי מתקבלות על הדעת שאינן מותירות שום סיכוי לשלום. כאשר אפילו אולמרט ולבני נאלצו לדחות את דרישות הפלשתינים להעברת מעלה אדומים לשליטה ערבית, לעקירת שכונת הר-חומה, אפרת, גבעת-זאב, אריאל ועוד, הדבר מוכיח שאם זה הפרטנר שלנו אזי ברור שאין לנו שום פרטנר.

המסקנה העולה מפרשיית הדלפה זו היא כי העמדה הפלסטינית המתונה ביותר, זו המוכתרת כ "הזדמנות היסטורית חד-פעמית", אינה משלימה עם צרכיה האלמנטאריים של מדינת ישראל, ואינה מכירה במסגרת המשפטית המוכרת לניהול המגעים המדיניים באזור – או במילים אחרות הגיע הזמן להבין, שלא משנה כמה ניתן, ולא משנה כמה נציע וניסוג – אין לנו עם מי לדבר.

אבל אסור שהפלסטינים יהיו אלה שבסופו של יום מצילים את גורלה של ההתיישבות. עלינו להמשיך ולהעמיק במאמצי ההסברה בדבר החשיבות של חבלי יהודה ושומרון – בראש ובראשונה מהבחינה הערכית היסטורית והן מבחינות אחרות כגון אסטרטגיה וביטחון, כך שרעיונות נסיגה נוספים לעולם לא יונחו מצדם של מנהיגים ישראלים על שולחן המשא ומתן. כאשר נושא מסוים מונח על השולחן הרי שבמידת מה – הצד השני ניצח, מכיוון שמדובר בנושא ש"אפשר לדבר עליו", אפשר לדון בו. עלינו למצב את חבלי יהודה ושומרון כנכסי צאן ברזל של האומה הישראלית, כדי שלא רק לא תהיה מנהיגות ישראלית שלא תסכים לדבר בטרמינולוגיה של עקירה וגירוש, אלא שגם הפרטנרים שלנו, גם האויבים, השכנים, וכל אומות העולם יפנימו היטב:

חבלי ארץ אלו שייכים לעם ישראל בצדק ובדין, ועם ישראל שב אליהם, שב הביתה, שלא על מנת לסגת ולהיגלות מהם שוב לעולם.