הגיע הזמן להקשיב

מזה כשני עשורים תפס הימין את עמדת "נביא הזעם", העומד בשער העיר ומוכיח.

ולא רק בשער העיר, בצמתים, בכבישים, באמצעי התקשורת, בקמפיינים, בחלוקת חומרי הסברה. זה החל בקמפיין נגד הירידה מהגולן. "העם עם הגולן", שבו תלמידים עזבו את כיתותיהם ויצאו להסביר ולהפגין ולתלות שלטים. אם ניתן את רמת הגולן נאבד את השליטה באזור הצפון, ועל הסורים יקל לירות ולראות לתוך עומק שטח מדינת ישראל. לאחר מכן החל תהליך אוסלו המר והנמהר ומולו הפגנות ענק, משמרות מחאה מדי יום מול בתיהם של קובעי המדיניות, שירי מחאה, שלטים בכל פינה הזועקים חמס. החשש והאזהרות מפני הבאת ראשי המחבלים מטוניס, יצירת שלטון טרוריסטי בלב ישראל, ולהפקיד בידיהם את השליטה הביטחונית בערים שאותן צה"ל עוזב. התחננו 'אל תתנו להם רובים' אבל איש לא הקשיב,  תחושת אופוריה. גם היום ארבע-עשרה שנה אחרי, ואולי בייחוד היום, כשרואים את התוצאות ההרסניות, המחשבה על כך קשה הרבה יותר.

המפלצת שהביאה ממשלת ישראל מתוניס גדלה וקמה על יוצרה. פיגועי טרור בכבישים, מחבלים מתאבדים במרכזי הערים, מטעני חבלה נגד כוחות צה"ל, ירי על שכונת גילה בירושלים. ההבנות אשר על בסיסן החל תהליך אוסלו קורסות אחת לאחת. כל האזהרות והחששות הופכים למציאות יומיומית. העם דורש "תנו לצה"ל לנצח". אבל רק פסח עקוב מדם בו נהרגים ישראלים רבים במלון פארק בנתניה, ובפיגוע באלון מורה מצליח להזיז את קובעי המדיניות. צה"ל מקבל את ההוראות המתאימות, משנה כיוון, ובמקום לצאת מהערים הוא שב אליהם, חיילים בצו שמונה עוזבים הכל ובהתייצבות מלאה מחרפים נפשם, נלחמים עד חורמה בטרוריסטים, מבית לבית, מרוצצים את גולגולתו של הנחש.

התחושה וההבנה העמוקה בכישלון התהליכים, בכישלון הניסויים בבני אדם שערכו ממשלות ישראל באותן שנים, חודרות לציבור הרחב אך נעצרות לצערנו בקרב ראשי המדינה, והאליטות התקשורתיות.

הפעם הם שולפים פתרון קסם, ניסוי חדש. "אם אין לנו עם מי לדבר כדי שניתן לו שטחים, פשוט נעזוב אותם, ונפנה את אותם אזורים" - וכך יהיה טוב יותר.  עכשיו האזהרות חוצות מחנות ואישים אבל רובם מתכופפים בפני השליט. מי שמעז להשמיע דעה אחרת, מוחלף. גם אם הוא רמטכ"ל.

בתוך פחות משנתיים אנו רואים איך הכל מתפוצץ לנו בפנים. איך כל אחת מאותן אזהרות מתממשת לנגד עינינו.  ללבנון נאלצנו לשוב לאחר ש"ההזויים" צדקו וטילים נחתו בחיפה ובכל אזור הצפון במלחמה עקובה מדם. הצבא נערך למלחמה בקיץ מול הגזרה הסורית והלבנונית עם חשש שזירה דומה תתפתח גם מדרום. צה"ל פועל באזור הריסות ניסנית, אלי סיני ודוגית שאותן פינה רק לפני פחות משנתיים, נווה דקלים היא המפקדה המרכזית של חמאס הפוקדת לירות  קסאמים על שדרות וישובי הנגב המערבי.

צעקנו שעזה תהפוך לחמסטאן אך השתיקו אותנו וסיפרו לכולם שאנחנו "ימין קיצוני - הזוי". ולצערנו כותרות העיתונים בשבוע האחרון זועקות: "חמאסטאן", ו "איראן חמש דקות מאשקלון".

השמאל, שנחשב בעיני עצמו כדואג לזכויות האדם, אחראי במידה לא מבוטלת להרג ההדדי שמתקיים ברצועה, צד אחד עם נשק שהועבר בידי ישראל באוסלו, וצד שני עם נשק שהוברח לשם לאחר שנטשנו את ציר פילדלפי.

הגיע הזמן להקשיב.  איש מאיתנו לא נביא ולא בן נביא, אך כולנו מחויבים להסתכל על המציאות בצורה בהירה ומפוקחת ובהתאמה למציאות העכשווית וההיסטורית. הגיע הזמן שנסגל לעצמנו ראיה ארוכת טווח, התבוננות אמיתית במציאות לא רק של היום שאחרי, אלא גם של היומיים הבאים .

הגיע הזמן לשנות כיוון. לא עוד נסיגות, לא עוד התרפסות, לא עוד מתן אפשרות לרשות הפלסטינית להקים ישות אויב  באיו"ש. עזה הראתה לנו כיצד נראים הדברים כשאנו מסירים את אחריותינו וקובעים בצורה משיחית שזה יהיה טוב. אסור לחזור על טעויות נוראיות שעלו לנו בדם רב.

 לא צריך להיות חכמים ובעלי תואר או טור. פשוט לקרוא קצת להיזכר במה שקרה כאן בשנים האחרונות. לפתוח את העיניים ואת האוזניים. להביט, ובעיקר. להקשיב. במיוחד להאזין לדברים שאומרים אויבינו, בתעמולת הפנים שלהם.