ראשית צמיחת גאולתנו
כמדי שנה התקיים לקראת יום העצמאות טקס הרמת כוסית של ראשי הרשויות ביהודה ושומרון ובכירי מועצת יש"ע עם אלוף פיקוד המרכז וקציני הפיקוד. בחרנו להביא השבוע במדור "ישעמדה" דברים שנשא בטקס לרגל יום העצמאות ה-62 של מדינת ישראל ראש מועצת אפרת סא"ל (במיל.)
מפקד הפיקוד האלוף אבי מזרחי, קצינים נכבדים ואחיי ראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, חלפו שישים ושתיים שנים וכבר התרגלנו לכך ש"ראשית צמיחת גאולתנו" הפכה למדינה. לא סיפור גדול. אין התרגשות ואין שום רוממות רוח. לא "ראשית" ולא "גאולתנו". להיפך, לעיתים, האזנה תכופה מדיי למהדורות החדשות יוצרות הרגשה של 'ראשית צניחת גאולתנו'. כל זאת רק למי שמתבונן בחברה הישראלית דרך הפריזמה התקשורתית המבליטה את השלילי, המכוער והמקולקל, במקום להתרכז ולהבחין בטוב, בבניה וביצירה.
נכון, עם ישראל עבר תקופות קשות. גלות שנמשכה 2000 שנה, שואה איומה, מלחמות, טרור וקשיים כלכליים. "כך היא גאולתם של ישראל, בתחילה קמעא קמעא". ואותנו ה"קמעא קמעא" הזה משגע, זה טוב לנאומים ודברי חיזוק. אבל האמת היא, שגם חלק מאיתנו חולים באותה מחלה המערבית, של 'כאן ועכשיו' ו'רק היום'. אנו צריכים לזכור שהמילים הגדולות האלה - "גאולה", "עצמאות" כוללות בתוכן נסיגות ונפילות, יחד עם עליות, הצלחות פיזיות והתרוממות רוחנית.
לאחר מלחמת יום הכיפורים סיפר אחד מראשי הישיבות לרב יהודה עמיטל, שבמהלך המלחמה הוטל עליו ללכת אל משפחה ולהודיעה לה על נפילת הבן! לאחר ההלם הראשון, שנמשך כמחצית השעה אמר האב: עברתי את השואה, שכלתי בה אישה וחמישה ילדים, שלא זכו אפילו להגיע לקבר ישראל. בני זה זכה להיוולד, לחיות, ללמוד ולמסור את חייו למען ארץ-ישראל ולהיקבר בה. בכל זאת קצת התקדמות. "אני יכול להעיד" אומר האב השכול, "כי בימי נעורי, בעיצומה של השואה, היה חלומנו היותר מתוק, שאם נגזר עלינו להיהרג – לפחות שניפול במלחמה בארץ-ישראל."
"יש דברים שקשה לתפוס אותם", אומר הרב עמיטל, "בשורת "בדמיך חיי" היא מאותם הדברים שהקב"ה בעצמו כביכול מרגיש שאין ישראל מסוגלים לתפוס אותה. האומנם "בדמיך חיי"? וכי יש ניגוד גדול יותר משפיכת דם וחיים- והקב"ה חוזר על אמרתו פעם שנייה: "ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי".
תודה לא-ל, במשך 62 שנה, הגיעו לכאן יהודים רבים. יהודים שמדברים שפות שונות, מארצות שונות ומתרבויות שונות. כולם, היו קשורים לארץ ישראל רק דרך החומש והסידור ושמדינה יהודית הייתה חזון אחרית הימים עבורם. את כל אלו גיבשנו יחד למדינה יהודית – ריבונית.
חשוב לזכור! אנחנו בעיצומו של הגיבוש. גיבוש כמו בגיבוש משמעו, אימונים קשים, כאבים ואכזבות. "עצמאות" ו"גאולה" דורשות סבלנות, אורך רוח וחשוב מכל אחדות!
מדינת ישראל היא "ראשית"! גם אם הממשלה לא תמיד מוצאת חן בעינינו וגם אם מדיניותה אינה תמיד לרוחנו, היא עדיין "ראשית"!
על מנת לדאוג להמשך עתידה של מדינת ישראל, אנו צריכים לדאוג להמשיך לשמור על יחידו וזהותו של העם היהודי בכך שנדאג שילדינו יחזרו אל אמיתות היסוד.
הלגיטימיות היהודית על הארץ אינה נובעת מכוח הסכמה מדינית ולא מכוחו של כיבוש במלחמה כזו או אחרת. זכות זו, לא התחילה אפילו בהחלטת או"ם, מלחמת העצמאות או ששת הימים. הזכויות ההיסטוריות שלנו מעוגנות היטב בתנ"ך. לוחמי צה"ל הם ממשיכיהם הטבעיים של המכבים, לוחמי בר-כוכבא ולוחמי המחתרות. האחיזה בשומרון, בחברון, אפרת וירושלים מעוגנת היטב במשנה, בתלמוד ובבתי הקברות העתיקים. אבל העכבות הגלותיות המוטבעות בנו כל כך חזק, גורמות לחלקים מהחברה הישראלית לברוח מייעודנו ומזהותנו. לא העולם דוחף אותנו - אנו עושים זאת לעצמנו!
הגיע הזמן להחזיר לשיח הציבורי ולטרמינולוגיה הפוליטית את המונחים "זכות היסטורית", "אהבת הארץ... ", "יהדות" ו"ציונות". שינוי בשפה, יוביל לשינוי בתודעה הלאומית ויסייע בשינוי הטרמינולוגיה גם ב'סטייט דיפרטמנט' ובמסדרונות האו"ם.
בה' באייר תש"ח הכריז
בשבוע מיוחד זה שבו אנו נעים מזיכרון השואה לזיכרון חיילנו. נזכור כולנו יחד ביום עצמאותנו ה- 62, לא לחינם נפלו מפקדינו, חיילנו, אבותינו, בנינו ואחינו. חיילי צה"ל נלחמו, נפצעו ונפלו למען העם והארץ.
בבתי הקברות הצבאיים אין הבדל בין עולים חדשים לותיקים. בין אתיופים לרוסים. בין תושבי מרכז הארץ ומתנחלים. כולנו אחים! וכך נשאר! הקשר שהתחיל באברהם אבינו נמשך וימשך לעד!
אנו נמחה יחד את דמעותינו על חיילינו שנפלו למעננו, וביום העצמאות נודה, נהלל ונשבח על כל הטוב שנפל בחלקנו, ובמקביל נמשיך להיאבק על אחדותה וחירותה של המדינה ב- 62 השנים הבאות. יחי צה"ל! תחי מדינת ישראל!"
