להחזיר את הרכוש לבעליו

דו"ח היישוב היהודי בחברון הוגש לראשי ובכירי מדינת ישראל, והעם היהודי בארץ ובעולם, במטרה להציג בפניהם את תמונת-המצב הקשה, על מנת להביא לשינוי כיוון מהותי בנושא כאוב זה בעיר האבות. לפניכם עיקריו: 

בעקבות טבח תרפ"ט גורשו היהודים מחברון. אחרי הכיבוש הירדני החלה פעולת הרס וחילול שיטתי של הרכוש. הנכסים היהודיים הופקעו והוקנו ל"אפוטרופוס הירדני על נכסי האויב הציוני". לאורך כל התקופה שמרו היהודים על שטרות הקניין מתוך בטחון שמדינת ישראל תשיב להם את נכסיהם בבוא היום. אולם מדינת ישראל לא החזירה את הרכוש השדוד לבעליו. היא המשיכה בהפקעה, והעבירה את הרכוש  לידי האפוטרופוס הישראלי.

הגדרת תפקידו של אפוטרופוס, על פי המילון, היא "לפעול במילוי תפקידו לטובת החסוי כדרך שאדם מסור היה נוהג בנסיבות הענין". אך מדינת ישראל, כאפוטרופוס על הרכוש היהודי השדוד בחברון מועלת בתפקיד זה באורח תמידי, וחמור מכך: באופן שיטתי, ואף עויין.

החובות החלות על האפוטרופוס על פי חוק, הן:

א.      חובותיו כלפי הנכס – שלא להשאירו ריק ושומם, לשמור עליו מפני נזק והרס, ולנהלו ניהול תקין.

ב.      חובותיו כלפי הבעלים - לנהל את הנכס תוך התחשבות, ככל הניתן, ברצון הבעלים, ולצרף את הבעלים לכל הליך משפטי הנוגע לנכס.

מדינת ישראל מודעת לחובותיה אלה, אך מסתירה אותם, מתעלמת מהם, ונוהגת בנכסים מנהג בעלים תוך התעמרות בבעלים האמיתיים של הנכסים, ובנכסים עצמם. המדינה כאפוטרופוס אינה מנהלת רישום מסודר של הנכסים, המדינה כאפוטרופוס אינה משתפת את הבעלים בהליכים משפטיים הנוגעים לנכסים, המדינה כאפוטרופוס לא ניהלה בדיקה ומעקב שיטתי אחר תשלום דמי השכירות מצד השוכרים הערבים, ולא ניצלה הזדמנויות בהן דמי השכירות לא שולמו – על מנת לשלול את זכאותם של השוכרים להמשיך ולהחזיק בנכסים. למעשה, ניהול הנכסים נעשה תוך התעלמות וזלזול כמעט מוחלט מחובות השוכרים הערבים מחד, אך תוך הקפדה שלא תפגענה זכויותיהם ע"י בעלי הנכס או נציגיהם מהישוב היהודי בחברון.

המדינה כאפוטרופוס אינה פועלת למנוע פלישה של ערבים לנכסים, אך מפעילה אכיפה מוגברת ובררנית  כדי למנוע כניסת יהודים, שקיבלו את הזכויות בנכסים ומייצגים את הבעלים האמיתיים שלהם.

שיא הזלזול בחובות המדינה כאפוטרופוס כלפי הנכס מתבטא בשנים האחרונות, כאשר נכסים רבים עומדים ריקים מכל אדם, מצבם הולך ומדרדר, אך פניות מצד הישוב היהודי, כמיופה כח של הבעלים, ליישב אותם – נענות בשלילה. למעשה, נוצרה "הזדמנות פז" לתקן את העוול והגזל שנגרם כתוצאה מפרעות תרפ"ט, ולגאול נכסים אלה באופן חוקי לחלוטין – אך המדינה מונעת זאת.

להלן  3 דוגמאות לטיפול הכושל והעוין בנכסים:

1.       חלקות "נחלת שלמה" בתל חברון עומדות בשממונן, ללא שוכרים כלשהם, מזה 7 שנים – אך אינן מועברות להתיישבות יהודית, ומיהודים אף נמנעת הזכות לעבד אותן.

2.       ה"שוק" בחברון – שפונה בברוטאליות, תוך זלזול בהמלצות ועדת העררים הצבאית, ובהסכם שנעשה עם המתיישבים, ותוך זריעת הרס מכוונת במקום, כולל הרס  בית הכנסת ע"ש שלהבת פס, שבוצע ע"י חיילי צה"ל בהוראת היועצים המשפטיים של צה"ל.

3.       "חלקה 6" בשכונת אברהם אבינו – שכבר הוקצתה בעבר לישוב היהודי, נבנה עליה בית דירות, אך המדינה מסרבת להעביר לישוב היהודי 2 חנויות שפעלו בעבר בקומה התחתונה והיום הן ריקות ושוממות.

מדובר ב-3 דוגמאות מייצגות, מתוך עשרות רבות של מקרים המטופלים ע"י המחלקה המשפטית של הישוב היהודי בחברון.

העובדות מוכיחות כי מדינת ישראל מועלת באופן שיטתי בתפקידה כאפוטרופסית על הנכסים היהודיים השדודים, נוהגת בנכסים מנהג בעלים תוך התעלמות מרצונם, שאיפותיהם וכאבם של הבעלים ההסטוריים-האמיתיים של נכסים אלה, אשר גורשו מהם בכח הזרוע, ותוך זלזול בנכסים עצמם, עד כדי התעלמות ממצבם ואף פגיעה מכוונת בהם. המדינה מעדיפה – כשיטה – לפעול לקידום זכויותיהם של ערביי חברון בנכסים אלה, למרות שבמקרים רבים יש אפשרות חוקית, משפטית ומעשית להביא לביטולן.

במעשיה אלה של המדינה יש לא רק פגם משפטי, אלא חמור מכך: פגם ועוול מוסרי כבד, המנוגד הן לחוק יסוד כבוד האדם וחרותו הקובע כי "ככלל, אין פוגעים בקניינו של האדם",  והן לעצם תפקידה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, אשר פועלת להשבת נכסי יהודים בעולם כולו לידי בעליהם, כאשר במקביל דוקא בניהולה-היא מתקיימת אפליה לרעה ברורה ובוטה של זכויות היהודים בנכסיהם. ניהול כזה, לו בוצע במדינה אחרת, היה זוכה לביקורת ולפעילות משפטית ומדינית נמרצת מצד מדינת ישראל עצמה, ואף היה מוכרז על ידה כ"ניהול אנטישמי".

התנהלות זו תמוהה במיוחד, לנוכח העובדה שעמדתן העקרונית של ממשלות ישראל מזה שנות דור מכירה בלגיטימיות של הישוב יהודי בחברון, כלשונן של החלטות הממשלה:"אין מניעה שיהודים יחיו בחברון, כבכל מקום בארץ ישראל" (החלטה 438) ו"מדיניותה של ממשלת ישראל היא לחזק ולפתח את הישוב היהודי בחברון" (החלטה 4245). מעמדו הלגיטימי של הישוב היהודי בחברון מעוגן אף בהסכם בינלאומי –"הסכם חברון". מדוע דוקא בתפקידה כאפוטרופוס מתנהלת המדינה באופן עוין וכוחני כל כך כלפי הנכסים השדודים עליהם היא מופקדת?.

כבר בשנת 1995, עם חתימת הסכם השלום בין ממלכת ירדן ומדינת ישראל, פסקה הגדרתה של ישראל כ"מדינת אויב", וממשלת ירדן אף ויתרה באופן הצהרתי על כל הזכויות שהיו לה מכוח הפקודה ב"רכוש האוייב" באזור – ממילא דינם של הנכסים  לחזור לבעליהם המקוריים. 

המסקנה: יש  לבטל את האפוטרופסות של מדינת ישראל על הנכסים היהודיים השדודים בחברון, ולהחזיר את הנכסים לבעליהם. שכן, ניהול הנכסים כפי שהתבצע עד עכשיו מהווה כתם וכתב אישום חמור ביותר כנגד מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

יש לתקן באופן מיידי את הנזקים שגרמה המדינה עצמה לרכוש, בהרס הוונדליסטי של מבני ה"שוק", הרס המשקף יחס של עוינות עמוקה – שאינה יכולה בשום אופן להיות מנת חלקו של מי שמבקש להיקרא "אפוטרופוס". וכן להנהיג העדפה מתקנת, אשר תנצל כל הזדמנות אפשרית לקידום ענייניהם ולשיפור מצבם  המשפטי והפיזי של הנכסים,  מתוך מגמה  להחזירם למצב ששרר לפני הטבח וגירוש הקהילה, ולהשיב אליהם חיים יהודיים.