מלחמת ההתנתקות

קצת יותר משלוש שנים, מאות נפגעים, ואלפי רקטות קסאם, לקחו לציבור בישראל ובעיקר לקובעי המדיניות להבין להכיר ולהפנים מה חולל אותו "תהליך מדיני", הגירוש הנורא והנסיגה המחפירה מגוש קטיף. המצדדים בעקירה בליווי התקשורת  זעקו אז כנגד הימין ש"מנסה להלך אימים על הציבור", אך לצערנו בימים אלו אנו רואים שהגרועות בתחזיות התממשו אחת לאחת, כמו היו נבואות זעם.

היום הציבור בישראל מתחיל אולי להתפכח מאשליית ה"שלום" ו"אם נסוג משטחים אז נחיה בשקט ובבטחה".  חז"ל אמרו בפרקי אבות: "כל הרודף אחר הכבוד, הכבוד בורח הימנו, וכל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו". אנו רואים כיום כי גם בנושא הטרור הדברים דומים. כל מי שמנסה לברוח מהטרור במקום להתמודד איתו – הטרור רודף אחריו, עד לאשקלון, באר שבע, אשדוד ויבנה.

מי שרצה לברוח מחופי הים של חבל עזה, קיבל את עזה בחופי הים של אשדוד, וההתנתקות התפוצצה לנו בפנים. בפנים הארץ.

ראש הממשלה דאז אריאל שרון בגיבוי מרבית שרי הליכוד שחששו לכיסאותיהם, ובעזרת השמאל והערבים, טענו כל העת כי המשך קיום התיישבות יהודית בחבל עזה עלול לפגוע פגיעה אסטרטגית במדינת ישראל – בשל טיעונים כאלה ואחרים. כיום אנו רואים כי דווקא היעדר התיישבות יהודית שם, ומתן אפשרות להקים מדינת טרור חמאסית, הנתמכת על ידי הטרור והגי'האד העולמיים – במרחק של קילומטרים בודדים מלב ליבה של מדינת ישראל – היא האיום הקיומי הממשי שבשלו יצאנו למבצע "עופרת יצוקה".

כמה אירוני. קברניטי המדינה והפרשנים הבכירים ידעו להסביר ברוב חכמה כי "מגורשי גוש קטיף יוכלו לישון מעתה בשקט ללא איום של רקטות ופצצות מרגמה", ושיכנו אותם בקראוונים ללא אפשרות מיגון ומסתור – באשקלון, בניצן, וביישובים אחרים בדרום, החשופים היום לארסנל הנשק והטילים של חמאס.

הם קראו לזה "התנתקות". במכבסת המילים זה נשמע טוב יותר מנסיגה גירוש או עקירה. אך כנגד ה"התנתקות" הנקייה, חיילי צה"ל נאלצים לחזור ולהילחם ב"מלוכלכים" כפי שקוראים למחבלים בעגה הצה"לית, חוזרים לסמטאות וללחימה. הלחימה בעזה ראויה לתואר "מלחמת ההתנתקות". חשוב שנשתמש שוב ושוב במושג הזה, ונטמיע אותו בציבורית הישראלית ובשיח הציבורי הכללי. מלחמת ההתנתקות. הסיבה למלחמה הזו היא ההתנתקות, מהלך מדיני הזוי  וחסר כל אחריות שכולו כישלון קולוסאלי, ללא שום היגיון, ללא שום צידוק ביטחוני, תוך התעלמות מכל תמרורי האזהרה שהוצבו ע"י מערכת הביטחון ובראשם הרמטכ"ל וראש השב"כ.

יש בימים אלו עדיין כאלו הלוקים כנראה בעיוורון שטוענים שמצבנו לאחר הנסיגה טוב יותר ממה שהיה לפניה. אנשים הסבורים כך עושים שקר בנפשם. לפני הנסיגה לא היו קסאמים על אשקלון ועל אשדוד, לפני הנסיגה לא קמה מדינת חמאס בחבל עזה, לפני הנסיגה צה"ל שלט בשטח ומנע הברחות של אמצעי לחימה, לפני הנסיגה ספק אם היה ניתן לחטוף חייל לעזה מבלי שזרועות המודיעין של צה"ל היו מאכנים ומגלים את מקום הימצאו.

ניסינו את דרך הנסיגות, אך היא כשלה פעם אחר פעם. ההנהגה בישראל היתה מוכנה לוותר על יהודה ושומרון, וצה"ל נסוג במסגרת הסכמי אוסלו מהערים הערביות ביו"ש – אך הוא נאלץ לחזור אליהן לאחר חומת מגן. ברחנו בצורה חד-צדדית מבישה מרצועת הביטחון בלבנון, תוך הפקרת לוחמי צד"ל, אמצעי לחימה, ומודיעין, ונאלצנו לחזור אליה במלחמת לבנון השנייה, ולהתמודד עם המפלצת הקרויה חיזבאללה, שצמחה וגדלה, תוך כדי שהיה מי שהתמכר לאשליית ה"שקט בגבול הצפון". נסוגונו מחבל עזה והוכחנו פעם נוספת שהטרור משתלם, ועתה השער שננעל עם עזיבת כוחות צה"ל את הרצועה ייפתח מחדש, כוחות השריון שוב ינועו על הציר המוביל לקיני המחבלים שהוקמו על חורבות יישובי גוש קטיף. שוב נאלץ להתמודד עם אויב שהתעצם וגדל, ובמקום עם ארגון טרור, עם מדינת טרור דה-פקטו, עם אמצעי לחימה מתקדמים. הציבוריות הישראלית צריכה לנקות עצמה מרעיונות עיוועים כדוגמת נסיגות נוספות מחבלי ארצנו. התנקות מול ההתנתקות.