להלכות מאבק

האירועים האחרונים בבית השלום בחברון כמו גם במקומות אחרים ביהודה ושומרון העלו בצורה חריפה את הצורך לשוב ולגבש מדיניות ברורה באשר לצורת ואופי המאבק למען מפעל ההתיישבות בארץ ישראל בכלל וביש"ע בפרט. אין ספק בצידוק המוסרי בתביעותינו להמשיך להאחז לפתח ולבנות בכל מרחבי ארצנו בכלל ובחברון ובבית השלום בפרט.  אך גם צדק צריך להעשות ב'צדק' בחכמה ובתבונה מתוך ראיה מפוכחת של המציאות ויכולת לקדם בפועל את האידיאלים אליהם אנו שואפים.

ראשית עלינו להבין, להגדיר ולהפנים לשם מה נועד המאבק, מהי מטרתו, ומהם היעדים שאם נעמוד בהם נראה אותם כהישג. כפי שכבר כתבנו בעבר במדור זה, המאבק הוא למען ביסוס חיזוק ופיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון מתוך מטרה להחיל את הריבונות הישראלית באזור להלכה ולמעשה. ההתיישבות היא הכלי המרכזי להשגת מטרה זו. המאבק הוא כלי לחיזוק ההתיישבות, ולא ההפך. ממילא כל מאבק שאינו משרת את ההתיישבות, ואף פוגע בה, אינו ראוי ופסול.

כדי שמאבק יצליח, ויהיה משמעותי, עלינו ליצור בסיס ומכנה משותף רחב ככל האפשר התומך במאבק.  ובכך לאפשר לציבור גדול ככל שניתן להצטרף אליו, ליטול בו חלק, ולהיות שותף.  פעולות אלימות דוחקות הצידה אנשים רבים, של ציבור עצום הנאמן לארץ ישראל, ותומך במפעל ההתיישבות. כפי שראינו לצערנו בעת המאבק על בית השלום, רובו המוחלט של הציבור  כאשר הוא רואה שמדובר בהתפרעויות ולא במאבק נחוש בעל גבולות ברורים , הוא מדיר רגליו מהמקום ותוך 36 דקות מתפזר המאבק ועמו כל האיומים המתכסים באבק משק כנפי ההיסטוריה. מי שחושב שיצליח להכניע את מדינת ישראל בכוח הזרוע, הינו אלא טועה.  מי שסבור שייטב אם אזרחי ישראל יפחדו מציבור המתיישבים, הוא אדם מיואש. מיואש מעם ישראל, מיואש מהנהגת המדינה וממוסדותיה. זהו מאבק חסר אמונה וחסר מטרה ותוחלת, העומד בסתירה מהותית לעצם קיומו של מפעל ההתיישבות. נכון הדבר ולעיתים אין מנוס מלצאת למאבקים אך חובתנו למען הצלחתם לקבוע בצורה ברורה את אופיים וגבולותיהם. 

ההתיישבות קמה כמפעל חלוצי של מדינת ישראל, בתמיכתה ובעידודה. המתיישבים מאז ומעולם ראו עצמם, ועודם רואים עצמם, כשליחים של עם ישראל, ולא כפועלים מטעם עצמם. מי שרוצה להפוך את ציבור המתיישבים ל"בדואים" או ערבים אויבי ישראל , יגלה שעם ישראל – כמו גם רובו המוחלט של ציבור המתיישבים, אינו נמצא עמו. לא ניתן לאחוז את המקל משתי קצותיו – מצד אחד לאיים להפחיד וליצור מאזן אימה על עם ישראל, ומצד שני להתיימר להנהיג להוביל, ולקחת חלק בצמרת הנהגת המדינה כשותפים.

לצערנו בשל התפרעויות ומעשים אסורים , אנו מאבדים גורמים ואנשים מכל קצות הקשת הפוליטית שהיו יכולים לתמוך במאבקנו הצודק ומוסרי. כאשר יש מי שבוחר להיאבק בצורה לא מוסרית – באמצעות השלכת אבנים לעבר כוחות הביטחון, בשיסוי כלבים בחיילי מילואים, או בניקוב צמיגי מכוניות פרטיות של חיילים ועיתונאים או ע"ישריפת בתי ערבים שאינם מעורבים בפעילות עוינת, , , הוא גורם נזק קשה להתיישבות כולה, ומהווה איום ממשי על המשך מפעל ההתיישבות.

על מנת להצליח במאבק הוא צריך להיות בעל מכנה רחב ככל האפשר, בכל מאבק צריך שתהיה הנהגה מסודרת ואחראית, הקוראת 'אחרי', ולא נעלמת או נרדמת בזמן אמת. הנהגה שיש אחריה ציבור גדול ורציני, הנהגה שלוקחת בחשבון שיקולים רבים, יודעת ליצור מערך של איזונים ובלמים, הנהגה היודעת לשלוט בשטח ולא מאמצת את האנרכיה כשיטת מנהיגותית, הנהגה הקשובה לרחשי הציבור, היודעת לקבל החלטות משמעותיות ברגעים הקשים, הנהגה – המורכבת מההנהגה המקומית, הנהגה רבנית ורוחנית, והנהגת ראשי ההתיישבות.

מאבק אמיתי, צריך שיהיו לו גבולות גזרה ברורים. מה ניתן וצריך לעשות במאבק, ומהן פעולות שמי שעושה אותן פוגע במאבק הצודק והמוסרי ומוציא עצמו אל מחוץ למחנה, בין הגבולות שאותם אנחנו צריכים להציב לעצמנו: לא פוגעים באנשי כוחות הביטחון – לא פיזית ולא מילולית, לא פוגעים במתקני ביטחון הנמצאים בשטח כדי להגן על היישובים והמתיישבים, לא פוגעים בערבים שאינם מעורבים בפעילות עויינת – לא בהם ולא ברכושם.

מאבקים כאלו נחלו בעבר הצלחות רבות. לא פעם נמנע פינוי מאחז רק בשל הנהגה מסודרת, ובשל מאבק צודק ומוסרי ע

ם כללים ברורים שהצליח להביא ולרתום אליו ציבור גדול שהגיע למקום והכמות הגדולה לבדה עצרה את כוחות הפינוי. מאבקים כאלו הצליחו לסחוף אחריהם גם פוליטיקאים, גם אנשי תקשורת, וגם חלקים גדולים מעם ישראל. ומנגד הוכח שמאבקים אלימים, ללא הנהגה וקווי מאבק נכשלים פעם אחר פעם. וגורמים נזק למפעל ההתיישבות ביש"ע.

חובה על כולנו, על הרבנים, המחנכים, ואישי הציבור, על מנהיגי ההתיישבות המנהיגות הפוליטית הארצית והמקומית, על הפעילים וכמובן על הנוער עצמו למצוא את הדרך לגבש כללי מאבק ברורים אשר בכוחו יהיה להמשיך לבסס לחזק ולפתח את ההתיישבות בכל מרחבי ארצנו.