יש עמדה - מוציאים עצמם מחוץ למחנה
אין זה סוד כי הציבור הימני-לאומי במדינת
בשאלות המהותיות ביותר, של היחס בין המדינה לבין הארץ, בין הריבונות לבין ריבון כל העולמים, ובין האדם והאדמה, ייתכנו לא פעם מחלוקות קשות ונוקבות, מלחמת דעות של ממש. אך דווקא מתוך כך עלינו גם להציב קווים אדומים – קווים שהם גבולות הגזרה של הפעילות ושל הויכוח, ומי שחוצה אותם מוציא את עצמו מתוך המחנה. כאשר אנו מציבים קווים אדומים הרי שהקריאה לפגיעה בחיילי צה"ל נמצאת הרחק מעבר להם. אמירות כגון: "לבצע פיגוע נקם בחיילי צה"ל" ו"שתנגפו בפני אויביכם", "שיישחטו את כולם" ו"הלוואי שכולם יהיו גלעד שליט" הן דברי נבלה חמורים הראויים לכל גינוי. מי שמתבטא כך מציב עצמו בשורה אחת יחד עם הגרועים שבאויבינו ועם מבקשי רעתנו. מי שמסוגל להעלות על דל שפתיו אמירות כאלה כורך עצמו יחד עם האנרכיסטים המתפרעים ולא מהססים להשליך אבנים על חיילי צה"ל, יחד עם אלה החותרים תחת ריבונותנו בארץ ישראל, אמירות זהות ניתן לשמוע מדי יום מפי מנהיגי ארגוני הטרור.
בתקופה האחרונה אנו עדים למספר מקרים בהם הותקפו אנשי צבא וכוחות הביטחון בעקבות מעשי פינוי והריסה של מאחזים.
האמת צריכה להיאמר לא היתה שום תכנית או כוונה בדרג הצבאי או המדיני להרוס את אתר ההנצחה "יד יאיר" הסמוך לדולב, אך לאחר תקיפת הפקחים שהגיעו למקום, ולאחר שמתיישבים הגיעו למחנה של חיילי מילואים ותקפו אותם, החליט מי שהחליט להיפרע בצורת החרבת יד יאיר בפתאומיות. כאשר יש החלטה על פינוי גירוש או החרבה, ההוראה מגיעה מלמעלה, מהממשלה, מהעומד בראשה ומשר הביטחון, אך כאשר יש מי שאינו שבע רצון מההחלטות הוא מכה את השליח, ותוקף את חיילי צה"ל העומדים על משמר ארצנו, ולעיתים אף אין להם קשר אמיתי עם פעולות ההרס.
אירועים כאלו עלולים להביא לחורבנם של מאחזים ואתרים נוספים. ישנו חשש ממשי שבכוונת הדרג המדיני לא לעצור בחוות פדרמן וביד יאיר. אסור שגורמים בתוכנו ייצרו את המשוואה שתחת הריסה ועקירה ינהגו בתוקפנות כלפי חיילי צה"ל, ומהצד השני אסור לממשלה להחריב יישובים ולהרוס בתי מתיישבים כאמצעי ענישה.– דבר שהיא לא מעיזה לעשות כאשר מדובר בערבים ובבדואים.
מותר ואף צריך לבקר ולהיאבק כנגד החלטות הממשלה כאשר היא פועלת בחוסר אחריות, בנקמנות, ונוהגת מדיניות של איפה ואיפה ואכיפה סלקטיבית. מותר ואף צריך לבוא בדרישה לחקור את ההתנהלות רשויות המדינה בהכנסת חיילים פלסטינים חמושים לתוך חברון והריסת ביתה של משפחה ללא כל התרעה מוקדמת, ומבלי יכולת לערער או אפילו להוציא מהבית חפצים.
.jpg)
התחושות הקשות למראה התמונות של מכונת כביסה, צעצועי הילדים, אלבומי תמונות, בגדים זרוקים ורמוסים תחת הריסות הבית מעוררים שאט נפש. פיסות חיים קטנות של משפחה מרובת ילדים מפוזרות תחת מה שהיה לא מכבר קירות הבית, שעמד במקום למעלה מעשור שנים. המציאות הלא תאומן שבמדינת ישראל של שנת 2008 שר הביטחון והמערכת שהוא עומד בראשה לא מצליחים כבר כמה חודשים להרוס ביתו של מחבל שביצע טבח נורא בתלמידי ישיבה ששקדו על לימודם ושנבנה גם הוא בצורה לא חוקית, אך ביתו של פעיל ימין נרמס תחת גלגלי הדחפורים ללא התראה, ללא יכולת ערעור, ללא לתת הזדמנות למשפחה לאסוף את חפציהם היא מקוממת ואסור לנו להשלים עמה. פעולה כזו שלבשה אצטלה מזויפת של "שלטון חוק" אך למעשה היתה בלתי מוסרית באופן שבו נעשתה – מתוך נקמנות אישית ביושבי הבית, באישון ליל, בחופזה, תוך כדי הכרזת שטח צבאי סגור, איסור על כניסת עיתונאים למקום כדי לתעד את המעשה ועוד.
אך במקום שנזעק על העוול הנורא שהתרחש בעיר האבות, במקום להציף את חוסר השוויון נגד המתיישבים, ולדרוש מרשויות השלטון לתקן את המעוות ולהתחייב כי דבר מעין זה לא יחזור על עצמו בעתיד, נאלצנו לקיים קרב מאסף בתקשורת למול ההסתה חסרת התקדים נגד "המתנחלים" בשל התבטאויות חמורות של שניים מהתושבים שהגיעו למקום והשתלחו בחיילי צה"ל. הכפשת ציבור שלם בשל אמירה של אדם בודד אף היא מקוממת וראויה לגינוי.
בתחילתו של יום ובסופו של יום, צה"ל זה אנחנו. הציבור הערכי המוסר נפשו על ארץ ישראל באחיזה בגבעות, ובהתיישבות בכל מרחבי יהודה ושומרון הוא גם הציבור שנוטל חלק במילוי שורות הצבא. הוא הציבור שנמצא בחזית – בפיקוד ובמנהיגות, ולצערנו גם סופג לא מעט אבדות בשעת הקרב. גם אם יש וצה"ל סוטה ממשימתו המקורית – להגן על אזרחי ישראל - הרי מי שפוגע בחיילי צה"ל פוגע בראש ובראשונה בנו.
