כרחם אב על בנים
נמצאים אנו בפתחו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. בחודש זה אנו נדרשים לקיים חשבון נפש, לפשפש במעשינו ולחזור בתשובה לקראת יום הדין.
שבו נבחן על מעשינו. במהלך התפילות והסליחות אנו מזכירים פעמים רבות שאנו כבנים לפני הקב"ה. "שובו בנים שובבים, שובה ישראל", "אם כבנים כרחם אב על בנים". התחושה הזו צריכה ללוות אותנו בימים הנוראים הבעל"ט. שהקב"ה הוא אבינו והוא מלכנו.
אבא קשור לילדים שלו באופן טבעי. הוא אוהב אותם ומחובר אליהם. אין זו אהבה שתלויה בדבר, אלא מעצם היותו אביהם. אבא תמיד מוחל וסולח כפי שנאמר "על כל פשעים תכסה אהבה". אולם גם אבא יכול לכעוס. אפשר לגרום לו עגמת נפש וחרון אף. אחד הדברים הכי קשים לאבא זה כאשר הוא רואה את ילדיו מתקוטטים ורבים ביניהם. ובוודאי כאשר אלה ואלה רוצים לעשות את רצון אביהם שבשמיים, אך סבורים שרק דרכם היא הנכונה ומתקשים לקבל או אף מנסים לעכב ולמנוע את הבנים האחרים שגם הם פועלים לשם שמיים אך בדרך מעט שונה.
אומרת המשנה בפרקי אבות: כל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים... ואיזו היא? מחלוקת הלל ושמאי. מהותה של המחלוקת בין הלל ושמאי היתה לשם שמים. מלחמת דעות. באיזה דרך לנהוג. אך המחלוקת לא גלשה לפסים אישיים. חלילה לא להשמצות או לגידופים, גם לא לחרמות, פשקעווילים, ומודעות בעיתונים. הברייתא במסכת יבמות אומרת "תא שמע: 'אף על פי שאלו אוסרים ואלו מתירים, לא נמנעו בית שמאי מלישא נשים מבית הלל ולא בית הלל מבית שמאי'" (י"ד ע"א).
גם אנו צריכים להיזהר במילותינו ובדרכינו, בייחוד בתקופה זו של השנה, כשהמלך בשדה. עלינו להבין כי כל בן פועל בצורה אמיתית, מתוך תחושה ואמונה כי דרכו היא דרך בעבודת ה', והיא הדרך אותה הוא גיבש ומבין שבה ישמח את אביו. הבירור חייב להיעשות כשהמטרה מוגדרת, לעשות רצון אבינו שבשמים, אך רצון אבינו שבשמים צריך להיעשות כאן בארץ בתוך כל הקשיים והמגבלות וכאן הבנים הם אלו שצריכים לכוון ולהכריע מהו רצון אביהם שבשמים ובלבד שיכוונו ליבם וישמרו על אחדותם.
וכתוצאה מהבנה זו ממילא נקפיד על כבוד הדדי בין כל הדעות ובין הבנים. וגם כאשר ישנה מחלוקת, עלינו לעשות כל שלאל לידנו על מנת להקפיד שהיא אכן תהיה לשם שמיים, וכך תתנהל – לשם בירור הדעות, וזיקוק פעולותינו, שיהיו נכונות ומבוררות באמת למען עם ישראל וארץ ישראל על פי תורת ישראל.
אחדות איננה בהכרח אחידות. כאשר יש שיג ושיח, ויש ליבון, כאשר יש ריבוי דעות, אך יחד עם זאת כבוד הדדי, ונכונות לקבל את האחר ואת הדעה השונה, אזי מתקיים בנו "מיניה ומיניה יתקלס עילאה" (סוטה דף מ', ע"א).
נקבל על עצמנו לקראת חודש הרחמים והסליחות הנהגה טובה של כבוד איש ברעהו, של הקשבה אמיתית, של ראייה מקפת גם של דרכם של הבנים האחרים, שייתכן שאיננה מוצאת חן בעיני בן אחר, אך יש לה מקום כאשר היא נעשית לשם שמים. אם כך ננהג בכל מוצאותינו – במפעל ההתיישבות ובדרכים לביסוסו, בפוליטיקה ובהתלכדות המחנה למען ייצוג הולם בהנהגת המדינה, וגם כאנשים פרטיים בתוך בתינו וישובינו – אזי נגיע ליום הדין נקיים יותר, מאוחדים יותר, וממילא חזקים יותר.
