על התיישבות ומאבק

קולות רבים ומגוונים נשמעים סביב סוגיית היישוב מגרון, והדרכים הנכונות על-מנת לאפשר את התפתחותו ואת קידומו. כפי שכבר כתבנו במדור זה בעבר, ריבוי דעת הוא מבורך. כאשר יש דיון אמיתי – גם אם כואב – בסוגיה כזו או אחרת שעל הפרק, ונשמעות דעות נוספות, בסופו של דבר כל הצדדים יוצאים נשכרים. ישנה חשיבות לדיון ענייני ומהותי לגופם של דברים, מתוך הכרה וידיעת העובדות לאשורן. אך אסור שחלק מאיתנו יתקוף דעה או מהלך כאלו ואחרים, מבלי להיכנס לעובי הקורה, לקיים בדיקה אמיתית, ולדון לגופם של דברים.

אך מעבר לכך נראה כי סוגית מגרון נוגעת בשאלה מהותית פנימית שמתחדדת למולנו. מה קודם למה, ומה חשוב ממה. האם המאבק הוא כלי להתיישבות או שמא ההתיישבות היא הכלי למאבק. מה האמצעי, ומה המטרה.

ישנם גורמים בציבור המתיישבים, הסבורים כי לעת הזו ישנה חשיבות עצומה למאבק עיקש וחסר פשרות. "הרתעה בדעת הקהל", "תג מחיר לכל פינוי", "מאזן אימה כנגד עקירת מאחזים" ו"להיות כמו הבדואים" הם ביטויים שנשמעים בשיח הציבורי בתוך המחנה.

בנושא מגרון למשל, אותם אלה המצדדים בעמדה זו סבורים כי אסור להסכים לשום הצעה פרגמטית כזו או אחרת שתייתר עימות בין הצדדים אלא מאבק בכל מחיר. הבעיה הגדולה היא שהמחיר הוא יקר. יקר מדי. למען המאבק, למען יצירת ההרתעה הם מוכנים לאפשרות שמגרון תחרב. מי שסבור שהמאבק עיקר מוכן לקחת את הסיכון לשבת בחיבוק ידיים ולהניח לשמאל ולערבים לעשות כבשלהם בתוך בג"ץ, לגרור את המדינה ובראשה משרד הביטחון להכרה שמגרון יושבת על קרקע פרטית ערבית, ולהגיע לסיטואציה שבה שופטי בג"ץ יורו למדינה לעקור את המקום מתושביו בתוך זמן קצוב. ניסיון העבר מלמד שכאשר ישנה החלטת בג"ץ לגבי עקירת נקודת יישוב, זהו רק עניין של זמן עד אשר יגיעו לשעריה כוחות היס"מ והבולדוזרים והמקום ייחרב חלילה. אולי סביב החורבן יהיה מאבק נחוש אך במבחן התוצאה אין ספק שבערבו של יום לא תישאר התיישבות באותו מקום. מי שהמאבק בראש מעייניו חפץ אולי במציאות כזו. הוא רואה בה הזדמנויות להפיק רווחים לעתיד. אך מדובר בחרב פיפיות. מנגד אנחנו עלולים להפסיד, והפסד כזה גם הוא צורב את דעת הקהל, בכיוון הפוך. הפסד שכזה הוא פתח לתביעות נוספות של ערבים ושמאלנים, הפסד שכזה הוא בכייה לדורות.

אנו סבורים כי סדר הדברים הנכון הוא שההתיישבות קודמת בכל דבר ועניין למאבק. יתר על כך. המאבק הוא כלי לקיום ההתיישבות ולא הפוך. יעקב אבינו מתכונן למפגש עם עשו בדורון תפילה ומלחמה. הוא מכין כמה אפשריות לדרכי התנהלות. מאבק, הוא עוד אחד מהדרכים להגשמת היעדים שלנו ולהגשמת מטרת העל של מועצת יש"ע והגופים המיישבים – המשך פיתוח ביסוס וצמיחת מפעל ההתיישבות. לכן כאשר אנחנו מוצאים דרך שבה הרווח ההתיישבותי גדול יותר לאין ערוך וסיכוייו להצליח טובים יותר מאשר רווח ערטילאי שייתכן ויושג ממאבק עלינו קודם כל למצות דרך זו. אין זה פוגע כהוא זה בחשיבותו הרבה של מאבק עיקש נחוש צודק ומוסרי. לא מן הנמנע שנמצא את עצמנו בסופו של דבר במציאות שבה נאלץ לבחור בדרך זו, אך כל עוד ישנן דרכים אחרות, שבהן הרווחים גדולים יותר, עלינו להקדים ולמצות אותן עד תומן. מוטב גם לאלו המצדדים במאבק לא לפסול דרכים אחרות על הסף, אלא לנסות ולפסוע בהן קודם לעמידה בקו ההגנה האחרון.

את הדברים הללו מבינים במועצת יש"ע, ומבינים גם תושבי מגרון. לכן הם אינם יושבים בחיבוק ידיים ומחכים לכוחות הגירוש, אלא פועלים להכרת המדינה ובית המשפט בזכויותיהם על הקרקע, במאבק משפטי – בתביעה לבית משפט השלום בירושלים.

זהו המקום להעלות על נס את פועלם של מי שנמצאים בימים אלו בעין הסערה, תושבי מגרון, על עמידתם האיתנה. אין ספק כי כל מי שעסוק בסוגית מגרון רוצה בהשארתה של מגרון על הקרקע, ובביסוסה ובקידומה. המחלוקת היא על הדרך. המאבק האמיתי של תושבי מגרון כמו שאר תושבי יש"ע הוא המאבק הסזיפי היומיומי, האפור, לחיות במקום להמשיך לבנות ולהתפתח, לבנות קהילה חמה ותומכת, ליישב את ארץ ישראל – מול הרוחות הרעות הנושבות מכיוון הערבים והשמאל. זהו המאבק האמיתי ועל כך מגיעה להם ברכת יישר כח עצומה. בעז"ה נעשה ונצליח למען עמנו ולמען ערי אלוקינו.