כיסופים לקטיף

בימים אלו אנו מציינים שלוש שנים לגירוש ולחורבן ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, בזכירה סוד הגאולה. זיכרון היישובים והמפעל הגדול אינם רק זיכרון העבר, אלא הבסיס לדרשתנו לשוב וליישב את המקומות מהם גורשנו. לקראת יום השנה השלישי, נגיע למקום הקרוב ביותר לכניסה לגוש, ונקיים שם את עצרת 'כיסופים לקטיף' שבה לצד הזכירה והכמיהה נציג דרישה חד-משמעית ובלתי מתפשרת לחזרתנו לנחלת אבותינו בחבל עזה, להפריח מחדש את השממה ואת עיי ההריסות והיישובים החרבים בבחינת "קומי צאי מתוך ההפיכה".

נמצאים אנו בימי החורבן, שנוהגים בהם דיני האבלות. אבלות על חורבן בית המקדש ועל חרישתה של ירושלים, עיר הקודש. אבלות על אובדן ריבונות יהודית בלב ליבה של ארץ ישראל וליבה של האומה. במשך שנים נאסר על יהודים להגיע למקום הקודש, לעיר העתיקה וסביבותיה. ולמרות זאת, מדי תשעה באב, היו יהודים מגיעים להר הזיתים, משקיפים ממנו על מקום המקדש וקוראים קינות על החורבן ותפילות לשיבתנו להר – "ותחזינה עינינו בשובך לציון", "והשב את העבודה לדביר ביתך...".

גם כאשר נאסר על יהודים להתפלל במערת המכפלה הגיעו יהודים במשך דורות והתפללו בכניסה עד המדרגה השביעית שמעבר לה אסרו עליהם המוסלמים להתקרב לקברי האבות והאמהות.

כאשר נפל גוש עציון ורבים מבניו נלקחו בשבי הירדני, המשיכו בני כפר עציון לייחל לשיבתם לנחלתם שממנה גורשו. וכך במשך 19 שנה נהגו מדי שנה בני הכפר להעפיל למקום ממנו ניתן היה לצפות על העץ הבודד ולייחל ליום בו ישובו ויבנו מחדש את הבית שחרב.

קו אחד עובר בין כל אותן הדוגמאות לאורך ההיסטוריה. קו אחד המחבר כחוט השני ושוזר את קורותיו של עם ישראל. הזכירה, הצפייה, הכמיהה והאמונה. "בזכירה", אמר הבעל-שם טוב, "סוד הגאולה".

המשנה במסכת בבא-בתרא מפרטת על מהותה של "חזקה" הנוצרת לאחר שלוש שנים, וקובעת כי "חזקה שאין עמה טענה – אינה חזקה". מאז הגירוש לא שקטנו ולא נחנו.

כבר שלוש שנים אנו ממשיכים כל העת לזעוק את תוצאותיו המסוכנות של המהלך הבלתי-דמוקרטי שהביא לגירוש קרוב לעשרת-אלפים יהודים ולהכנסתם של עשרות אלפים נוספים תחת טווח הטילים והקסאמים.

כבר שלוש שנים שאנו זועקים על מצבם של המגורשים, על כך שאין פיתרון לרוב המכריע של המתיישבים, ושבנייתם של יישובי הקבע מתנהלת בעצלתיים ובבירוקרטיה רבה תוך כדי הקניית סבל בלתי יתואר למשפחות שחוו טראומה נוספת, גם הגירוש, וגם התנהגות הרשויות.

כבר שלוש שנים שאנו אומרים שוב ושוב – "נזכור, נחזור". שלוש שנים שאנו מציגים דרישה בלתי מתפשרת לחזור ולבנות את יישובי גוש קטיף שחרבו. שלוש שנים שאנו עושים כדי שהחלום הזה יהפוך ביום מן הימים למציאות. שאנו מאמינים ומתפללים לחזרתנו ולשיבתנו לקהילות הפורחות והחמות, לחלוציות, לכח התורה, לרוח ולאמונה שבקעו מחבל עזה והאירו את האזור, לחקלאות המפוארת.

3 שנים חלפו. אנו מתחייבים כי לא נשקוט ונמשיך להאמין ולהתפלל. חזקה עלינו כי לא נשכח ולא ניתן לאחרים לשכוח. לנו החזקה על גוש-קטיף. חזקה שיש עמה טענה. זו נחלתנו. זו מולדתנו. אלו חבלי ארץ אבותינו. מהם גורשנו ואליהם נשוב. כמו היהודים על הר הזיתים הכמהים לירושלים בתפארתה - אליה שבנו בדורות האחרונים, כמו המתפללים על המדרגה השביעית החפצים לשטוח תחינתם בפני קברי אבות – אליהם חזרנו לתוככי מערת המכפלה, כמו אנשי כפר עציון הצופים לעבר האלון העתיק ומייחלים לחזרתם לגוש עציון, המהווה כיום חבל ארץ פורח ומשגשג. גם אנו נמשיך לקוות להאמין להתפלל ולעשות. כיסופים לקטיף.

במלאת שלש שנים לחורבן גוש קטיף נתכנס בהמוננו, ביום רביעי ה' באב 6/8/08 בשעה 18:00 בציר כיסופים לעצרת 'כיסופים לקטיף'. בהשתתפות רבנים, ח"כים אישי ציבור, תוכנית מיוחדת של נוער גוש קטיף נזכור ונחזור, והזמר אהרן רזאל בתפילה ושירה ווקלית.