לא בכל מחיר
עם הבאתם של החיילים החטופים אהוד גולדווסר ו
בשבוע שעבר מ
רבי מאיר בן ברוך, "המהר"ם מרוטנבורג", מגדלי הראשונים ומאחרוני בעלתי התוספות, נשבה בערוב ימיו בידי הגויים בגרמניה בעקבות הלשנה כי תכנן לעלות לארץ ישראל. הקיסר הגרמני, שהכיר כנראה את אופי הקהילה היהודית, תבע סכום אגדי בתמורה לשחרורו. המהר"ם הורה מיידית לחסידיו ולקהילתו שלא לשלם את הכסף, בהסתמכו על הכלל ההלכתי ש"אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן" (משנה גיטין, דף מ"ה ע"א). המהר"ם חשש מתקדים שיהפוך את שביית היהודים לעסק כלכלי משתלם ויעודד את סחטנות השלטונות. הוא נמק בכלא עד סוף ימיו, שבע שנים לאחר מאסרו. בתשובותיו הזכיר לעיתים את תנאי חייו הקשים וחתן "יושב חושך וצלמוות" ו"העני הנשכח מכל טוב, אסקופה הנדרסת".
הרב הצנום שבילה כל ימיו בעולמה של תורה, התברר כאדם קשוח בכל מה שקשור למשא ומתן. האינטרסים הלאומיים, לוחש לנו המהר"ם שמונה-אמות שנה אחרי המעשה הגבוה ההוא, נושאים לעיתים מחירים אישיים בלתי נסבלים.
העסקאות הנרקמות היום עם ארגוני הטרור לשחרור גלעד שליט, לקבלת מידע על גורלו של הנווט רון ארד, ומה עלה בגורלם של החיילים הנעדרים זכריה באומל, יקותיאל כץ, צבי פלדמן, גיא חבר ומג'די חלבי, חייבות לשמור על העיקרון ש
בשנת 1985 שחרה ישראל במסגרת "עסקת ג'יבריל" 1150 אסירים ועצירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל בתמורה לחזרתם של שלושת חיילי צה"ל שנשבו בלבנון בידי ארגון הטרור של אחמד ג'יבריל. בין המחבלים המשוחררים נמנו קוזו אוקמוטו, ממבצעי הטבח בנתב"ג, והשייח' אחמד יאסין שר"י (בפעם הראשונה), מגדולי מנהיגי החמאס. ישראל שחררה לחופשי מאות חיות אדם- חלקם הגדול עם דם על הידיים ובהם רבים שנשפטו למאסרי עולם על רצח יהודים – והקימה במו ידיה את עמוד השדרה של הנהגת האינתיפאדה הראשונה, ממנה ספגה מדינת ישראל אבדות רבות.
בדרך הקשה למדנו, שכל שחרור סיטונאי של מחבלים מצדנו נתפס כאקט של חולשה והגביר את תאוות החטיפות והרצח. בכל שחרור מחבלים יצרנו במו ידינו תשתית של טרוריסטים חופשיים, שיצאו מהכלא הישראלי מלאי תחושות נקם בישראל ולאחר שקיבלו בכלא מידע חינם והשתלמות יומיומית בנושאי טרור, הרג והכנת חומרי חבלה. בדרך הקשה למדנו, כי רבים מהמחבלים ששוחררו בעסקאות השונות חזרו לעסוק בטרור באופן מיידי, הרגו וחטפו בעוצמה ובהתלהבות שלא הכרנו. 180 ישראלים נרצחו מאז שנת 2000 בידי מחבלים ששוחררו בעסקאות קודמות.
כל לוחם יוצא לשדה הקרב בהכירו את מחיר המלחמה, שעלול חלילה להיות המחיר הגבוה והקשה ביותר- חייו. גם לנפילתו בשבי עלול להיות מחיר. המדינה ששלחה אותו צריכה לבחון היטב על כף המאזניים את המחיר ואת התמורה. האם מותר לנו, מוסרית, לשלם מחיר גבוה "מכפי דמיהן" של החטופים, לשחרר לחופשי מאות מרצחים ובכך אולי להתיר את דמיהם של ישראלים נוספים?
במסגרת חובתנו העליונה להשבת הבנים הביתה עלינו לדעת שגם ברמה הפרקטית הלהיטות במשא ומתן רק מרחיקה מאיתנו את חזרתם, כפי שאמר גם לאחרונה אביו של גלעד, נועם שליט. אם תתרפס ישראל ותצהיר על נכונותה לשחרר מחבלים, יעלה המחיר עוד ועוד ואולי גם התמורה תרד. כדי להביא את גלעד הביתה חייבת ישראל לנהוג בחכמה נחישות ומתינות. עיקר המאמץ שצריך לעשות בשביל להשיב את הבנים הביתה הוא גביית תשלום בלתי נסבל מהאויב, לחץ מלחמתי בלתי פוסק ופגיעה יום יומית במפקדי ומנהיגי הטרור ובאינטרסים של הסביבה התומכת בהם. רק אלו יביאו להפסקת החטיפות ויפתחו את הפתח להשבת הבנים במהרה.