"מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו"

ההתיישבות ביש"ע מונה כיום קרוב ל – 300,000 ישראלים, מכל גווני הקשת, חרדים, דתיים וחילונים, אשכנזים וספרדים, צברים ועולים חדשים. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות" (ברכות נח ע"ב). ישנו ריבוי דעות בקרב ציבור המתיישבים לגבי דרכי ואופני הפעולה השונים לגבי המשך ביסוס ופיתוח מפעל ההתיישבות ביש"ע. ריבוי זה הוא מבורך, וכאשר הדברים נעשים ונאמרים לשם שמים אזי – אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

חזרתנו לכל מרחבי ארצנו, ובנית בתים ונטיעת גינות כפי שאומר הנביא, לא נעשתה בבת אחת. קודם כל הקמנו מדינה, גם ללא שכם שלנו וחברון שלנו, ואפילו אזור גוש עציון שבו ישבו יהודים לפני קום המדינה נפל בידי הערבים. מאוחר יותר, חזרנו לכל אותם המקומות, וגם שם בתהליכים ובשלבים, בהשתדלות ובמסירות נפש, ועם סיעתא דשמיא רבה, בנינו עוד יישוב, והפרחנו עוד חבל ארץ, ועוד מאחז, ועוד גבעה נזרעה בבתים ובילדים משחקים בעברית.  לאורך כל הדרך ניצבו בפנינו דילמות לא פשוטות, שההכרעה בהם היתה קשה וסבוכה. פעמים רבות נדרשנו לבחור בין האידיאל שלנו, שלאורו אנו פועלים כל העת, הקובע כי יש לנו זכות מוחלטת על כל שעל ושעל בארץ ישראל ואל לנו להסכים לשום פשרה על כך,  לבין הצורך שלנו באופן מעשי להצליח לבנות לפתח ולקיים את מפעל ההתיישבות – גם עם לעיתים לפעול בפרמגטיות, או להפסיד דבר מה בטווח הקצר על מנת להרוויח דבר מרובה לטובת ההתיישבות. כך היה בתקופת העליות לסבסטיה, בפשרת קדום שבה הסכימו המתיישבים לפנות את ה"מאחז" בסבטיה תמורת הבטחה שיותר להם להתגורר במחנה הצבאי קדום שממנו מאוחר יותר התפתח היישוב קדומים, הבנו וידענו להסביר לציבור שזאת פריצת דרך והתקדמות במפעל ההתיישבות. כך היה גם בפשרת אלון מורה, שבה גרעין אלון מורה הסכים להתפשר על פינוי גבעת רוג'ייב ולעלות להר כביר. תבונה התיישבותית זאת היא שהובילה בסופו של דבר להקמת שני יישובים, גם במקום שהוסכם עליו, אלון מורה, וגם במקום שעליו לכאורה התפשרו באיתמר. וכן כך נעשה לאורך כל הדרך ההתיישבותית.

באופן טבעי היו בעניין מאז ומתמיד מחלוקות ודעות שונות.  כפי שנכתב בראשית הדברים מחלוקות הן דבר לגיטימי, שלא פעם מביא לבירור חד יותר של המציאות.

אולם נדמה שהפעם נחצו כל הקווים. דניאלה וייס, שלה זכויות במפעל ההתיישבות בעבר, מנהיגה חבורה של בני נוער שחלקם נוער ערכי ואידיאליסטי, אשר מטבעו כנוער מתקשה להבחין במציאות מורכבות, ומבחין רק בין שחור ללבן, וחלקם נוער שוליים המחפש 'אקשן' , ומשתמשת בהם כדי לפגוע בכוחות הפועלים למען ההתיישבות שעליהם היא חולקת. בהנהגתה, נעשה לראשונה ניסיון לפוצץ אירוע של חיזוק נקודת התיישבות ביש"ע, ביישוב מגרון, וניסיון לחבל בצעדת יום העצמאות שהתקיימה במקום. אותם נערים ובראשם דניאלה וייס חילקו מנשרים בגנות ראשי ההתיישבות, התערבבו בקהל והחלו לצעוק, לקלל, לדחוף ואף להכות תוך שימוש באלימות ופגיעה באווירה החגיגית. זאת למרות בקשתם המפורשת של אנשי מגרון ובראשם רב היישוב, הרב איתי הלוי, שלא לפגוע בקדושת היום ובאנשים שהוזמנו לנאום.

התנהגות זאת הגיעה לשיאה בניקוב צמיגי מכוניותיהם של ראשי ההתיישבות במהלך האירוע ולאחר מכן בבתיהם הפרטיים. התקריות הללו אינן חד-פעמיות, ובתקופה האחרונה אנו עדים להתגברות של ניסיונות חוזרים ונשנים  - לא פעם גם תוך כדי אלימות - לפגוע בראשי המתיישבים, באיומים, בכתבי שטנה ובפגיעה בכלי רכב. את התופעות הללו עלינו להוקיע מחוץ למחנה ולגנות אותן בכל פה. חובה על כולנו ככלל וכפרטים להוקיע ולהוציא את האלימות מקרב מחננו. מחלוקת עניינית לשם שמים כן, הטלת דופי, גידופים השמצות, אלימות לא ולא.

אפשר גם אחרת. בין מועצת יש"ע לגרעין חומש לדוגמא, יש פערים בהשקפה ומחלוקות על דרך הפעולה הנכונה, אולם כל אלו לא מנעו תיאום בין הגופים ובין שני האירועים ביום העצמאות – בחומש ובמגרון, ונעשה המאמץ המרבי כדי שאחד לא יפגע באירוע השני - בלי לטשטש את המחלוקת.

בהתיישבות מותר שיפעלו כוחות שונים בהשקפה שונה, על מנת לחזק ולהתקדם בבניין הארץ, אך אסור בתכלית האיסור שכוחות מתוך המחנה יופעלו כנגד העוסקים במלאכת ההתיישבות בכל מאודם. ישנם יותר מידי כוחות מחוצה לנו הרוצים במפלתנו, אין צורך לחזקם בשוליים מתוך ההתיישבות. "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו" מתקיים כאן כפשוטו וכמדרשו.