שבוי בחג החירות

עוד מעט יתקדש עלינו חג הפסח, משפחות משפחות ישובות בהסבה סביב שולחן הסדר, קוראים את ההגדה, שותים ארבע כוסות ועוסקים בסיפור יציאת מצרים, ביציאה מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה. באותם רגעים עלינו לזכור גם את מי שהשנה לא יוכל להסב לשולחן הסדר עם משפחתו, נעדרי צה"ל, שלושת החיילים החטופים, ואזרח ישראלי נוסף, שפעל בשליחותה של מדינת ישראל, ושבוי בכלא במדינה ידידותית, יהונתן פולארד. השבת בחרנו להביא מאמר של הרב יהונתן בלס, רב היישוב נווה צוף וראש כולל "רצון יהודה" בפ"ת, הקובע כי על מדינת ישראל מוטלת חובה הלכתית להביא לשחרורו של פולארד:

עשרים ושתיים שנה יושב יהונתן פולארד במאסר, בתנאים קשים, סגור בכלא אמריקאי, בגין עבירות על חוקי ארה"ב שעשה בשליחותה של מדינת ישראל ולמען בטחונה. מכיוון שהוא פעל בשליחותה של מדינת ישראל החובה ההלכתית המוטלת על המדינה לפעול לשחרורו היא כפולה:

א.      מדין המצווה הכללית של פדיון שבויים המוטלת על הציבור לפדות יהודים שנתפסו אף אם לחטיפתם לא היה קשר ליהדותם או לעניין ציבורי כלשהו - כגון חטיפה לשם קבלת כופר (כנהוג היום במדינות שונות בקווקז ובדרום אמריקה) או משרירות ליבם של החוטפים. "אין מצווה גדולה כפדיון שבויים" (שולחן ערוך יו"ד סי' רנב סעיף א).

      אמנם לעניין מצוות פדיון שבויים, יש שפסקו שאין חובה לפדות יהודי שבכוונה תחילה, ביודעו שאם ייתפס ייענש, סיכן,  במעשה פסול , את חייו או את חירותו בעוברו על דינא דמלכותא. איננו מצווים לשחרר כל יהודי היושב בכלא על פי דינא דמלכותא של מדינה אחרת על עבירות שהוא ביצע; זאת גם אם העונש שמוטל עליו באותה המדינה איננו העונש שהתורה היתה מטילה עליו. "הגונב מן הגוים שדינו בתליה, אין צריכין כלל לפדותו כי הוא מתחייב בנפשו" (חכמת שלמה גיטין פרק ד סי' עב; וראה רדב"ז על הרמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ח הלכה יג המחייב  את הציבור להציל את הגנב מתליה אם הוא אינו מומר להכעיס).

     אך שונה הדין בתכלית לגבי יהודי שעבר על חוקי דינא דמלכותא לא במעשה של העלמת מס או של גניבה או של סחר בסמים אלא לשם בטחונו של עם ישראל ובתיאום עם מי שהיה אחראי לכך מטעם מדינת ישראל. יהודי זה לא הטיל את עצמו על הציבור אלא אדרבה, הציבור הטיל את המשימה עליו, משימה שעל פי דין תורה מצדיקה את העבירה על דינא דמלכותא. לכן אף שיהונתן פולארד ידע שאם ייתפס ייענש, ואף שמסמכותה של ארה"ב, ככל מדינה אחרת, לחוקק חוקים נגד מסירת סודותיה לזרים,  מצווה "גדולה" של פדיון שבויים מחייבת את הציבור לפעול לשחרורו.

ב.       מדין אחריותו של כל משלח להציל את השליח שלו - גם אם קיבל השליח תשלום עבור השליחות - ממצוקה שנקלע אליה כתוצאה ישירה של שליחותו (שו"ת מבי"ט חלק ג סי' קנו;  ראה בשו"ת שרידי אש חלק א סי' קסז השגה על מסקנת המבי"ט. סביר להניח שבימינו סוכן חשאי, גם אם הוא עובד תמורת תשלום, לא מקבל על עצמו לשאת לבדו בכל התוצאות הקשות שיסבו לו שוביו אם ייתפס אלא מצפה משולחיו לפעול כמיטב יכולתם להצילו).

יהונתן פולארד הבהיר לא אחת שהוא מתנגד לעיסקה בה ישולם עבור חירותו מחיר שהוא "יותר מכדי דמיהם" – בויתורים למתווכים אמריקאים על ארץ ישראל או בשחרור מחבלים. הדרישה היחידה שלו היא שמדינת ישראל תתנהג כמדינה ריבונית המכבדת את עצמאותה – גם מול מעצמת-על שהשמירה על יחסים מיוחדים עימה היא מאבני היסוד של מדיניות החוץ שלה -  ותתבע בנחרצות את שחרורו של מי שפעל למענה.

וכאן מתגלה הסיבה השלישית המחייבת אותנו לפעול לשחרורו:

ג.    בביקורים התכופים בארץ של מזכירת המדינה האמריקאית ושליחיה, בבואו של נשיא ארה"ב לארץ, במסעות של נציגי ישראל בארה"ב, שתיקתנו, התעלמותנו מהחיוב ההלכתי והמוסרי המוטל עלינו, פוגעת במעמדנו כמדינה. בהטלתה על הסוכן שלנו עונש מאסר שהוא כבד בהרבה מהמקובל, ללא כל השוואה לעונשים שהטילה ארה"ב על אזרחים אמריקאים אחרים ששירתו - לא מדינות בנות-ברית כישראל - אלא מדינות העוינות לה, נוצר הרושם שהיא מענישה לא רק את פולארד, אלא גם את מדינת ישראל; היא מאותתת לנו שהיא רואה בנו מדינת חסות – לא לגמרי עצמאית, ולכן אשמת ישראל במעשיו של פולארד היא בעיניה חמורה במיוחד.

חירותנו, אותה אנו חוגגים בימי פסח אלה, בבחירה הנצחית של הקב"ה בנו, מחייבת אותנו להרים ראש ולשבור את השתיקה.