מהפחדה להתקפה
בימים האחרונים מלאה העיתונות הישראלית בכותרות מפחידות ומאיימות על ה"חשש מפיגוע נקמה" בעקבות חיסולו של רב המרצחים עימאד מורנייה. חדשות לבקרים אנו שומעים על מיגון המטוסים הישראלים בארץ ובעולם, על הגברת האבטחה סביב מוסדות ישראלים בגולה, על כמות מאבטחים חסרת תקדים בביקורה של שרת החוץ בארה"ב, ועל אזהרות המטה ללוחמה בטרור לישראלים הנוסעים לחו"ל. למאזין לכלי התקשורת הישראלים נדמה כאילו עם שלם עכשיו יושב ומחכה: "מתי תבוא המכה? איפה יכה הטרור הפעם?". כשמשה רבנו שולח את המרגלים לתור את הארץ אחת השאלות שהוא מבקש מהם לבדוק על העם היושב אז בארץ היא "וּמָה הֶעָרִים, אֲשֶׁר-הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה, הַבְּמַחֲנִים, אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר י"ג, י"ט). הרעיון שמוצג בשאלה זו הוא, האם העם היושב בארץ מרגיש בה ביטחון, וחי בה במחנים – במחנות פרוצים יחסית, בערים פתוחות, או במבצרים, המסוגרים עם אמצעי ביטחון קפדניים. נדמה שאנו קרובים יותר כיום למציאות של "במבצרים". מאבטח בכניסה בכל קניון, סניף בנק, תחנה מרכזית, ובכל מסעדה או בית קפה. על פי היגיון זה בונה מדינת ישראל את גדר ההפרדה המחלקת למעשה את ארץ ישראל וחותכת בבשר החי. ובהתאם לאותה המדיניות השאלה המרכזית באזור עוטף עזה ושדרות היא מה איפה וכמה ממגנים, באיזה סוג של מיגון, ומתי המערכת ליירוט טילי קסאם תהיה מוכנה. וכך אנו נמצאים היום ב"כוננות ספיגה" מפני הטרור האיסלאמי העולמי, מתמגנים, וממתינים למכה הבאה.
בוודאי שיש להיות זהירים, להיות חכמים, להיות מוכנים. כמובן שאסור לנו להתעלם מהסכנות הביטחוניות, אך מנגד עלינו לשנות את כיוון הפעולה העיקרי. ממציאות של מגננה למתקפה, מ"מבצרים" ל"מחנים".
ישנה זיקה בין תחושת הביטחון לבין תחושת הצדק. ההכרה בצדקת הדרך, בצדקת אמונת ישראל והציונות, בצדקתו של עם ישראל היושב בציון, היא המפתח לביטחון. עם שיודע למה הוא נמצא כאן, יוכל להתמודד עם כל איום. עם היודע ומאמין בנכונות דרכו, יודע לשים את הגבולות, יודע לשמור על האינטרסים שלו, העוצמה הפנימית הזו, נדרשת כדי לפעול בנחרצות מול אויבינו, במבצעים צבאיים, בחיסול מחבלים ורבי מרצחים.
אך כאשר המבוכה והבלבול הם נחלת מנהיגינו, כאשר חסרה ההכרה הבריאה בצדקתנו, גם אופן הפעולה אינו נחרץ ומכריע.
עימאד מורנייה היה רב מרצחים וארכי-טרוריסט, שהיה אחראי לתכנון ולהוצאה לפועל של רצח מאות בני-אדם ברחבי העולם. חיסולו מנע רצח של נוספים, מנע את הפיגוע הבא, ופגע פגיעה קשה בחיזבאללה – גם מהותית, בסילוקו של רמטכ"ל החיזבאללה מהמשחק, וגם תודעתית – שאף מחבל לא חסין מפגיעה, גם אם הוא נוקט באמצעי השמירה הקפדניים ביותר. חברו, נסראללה, כנראה הבין את המסר, ומאז כל נאומיו מוקלטים בתוך בונקר שבו הוא מסתתר והוא אינו מעז להראות את חוטמו מחוצה לו. אין אנו יודעים (ואולי לעולם לא נדע) מי עמד מאחורי החיסול, אולם חשוב שנבין שהעולם הרבה יותר טוב ביום שאחרי. במקום להפחיד את הציבור הישראלי יש להסביר ולהעמיק את ההבנה על מה אנו נלחמים, למה צריך לרוצץ את ראש הנחש, ולהבין, שכאשר אנו נאזרים ברוח גבורה, מרימים ראש, ועוברים ממגננה למתקפה – אזי בעזרת ה' אנו יכולים לכל אויבינו. במקום שנדבר ונרבה בתיאורים וחששות על הפיגוע הבא, מוטב שאויבינו יהיו אלה שיחיו בפחד מתמיד. שיחיו בהכרה שמי שיהין לתקוף את מדינת ישראל, לא יוכל לחיות בשקט. בעצם, חייו אינם חיים.