מרכז הלב

לאחר פרעות תרפ"ט בישוב היהודי בחברון כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל את המאמר 'שובו לביצרון'. במאמר קרא הרב לאנשי הישוב היהודי בארץ "לא להיות נופלים ברוחנו גם מחרדתה של הנפילה הנוראה אשר נפל יישובנו כעת ע"י הרשעים הרוצחים הטמאים אשר הרגו בזדון חסידי עליון גדולי התורה והיראה, ואשר החריבו נאות יעקב אשר נבנו במסירות נפש ועמל [משך] דורות,  ואשר [במעשה חורבן זוועתי הזה] זעזעו את כל יסוד קיום יישובנו בארץ ישראל". כמה עשרות שנים אחר כך, סיפר בנו, הרב צבי יהודה, בנאום שנשא במסיבת ההודיה בישיבת מרכז הרב  ביום העצמאות הי"ט למדינת ישראל על התחושות הקשות דווקא לאחר הצהרת האו"ם על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל: "באותן שעות ראשונות לא יכולתי להשלים עם הנעשה, עם אותה בשורה נוראה, כי אכן נתקיים דבר ה' בנבואה בתרי-עשר - 'ואת ארצי חילקו'. איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק, של ארבע אמות של ארץ ה'? הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום! באותו מצב מזועזע בכל גופי, פצוע כולי וחתוך לגזרים - לא יכולתי אז לשמוח".

סיפורו של מפעל ההתיישבות ביש"ע הוא פרק מפואר בסיפורה של ישיבת מרכז הרב. חדורי אמונה וחלוציות, חמושים בהשקפה אמונית רחבה, בצדקת הדרך, באורך רוח ובנעלי הליכה ותרמילים יצאו תלמידי הישיבה המרכזית העולמית ובנותיה לעבר הגבעות והקימו מפעל התיישבות פורח לתפארת. וכך, לצד כוחות נוספים בחברה הישראלית ובעשייה הציבורית, חזר עם ישראל לחברון שלנו, להתיישבות בסביבות שכם, ובסמוך ליריחו. הוא חזר גם לבית-אל, לישוב הקדום סוסיא, לשילה ולכל חלקי ירושלים שאוחדה לה.

הישיבה המרכזית העולמית מייסודו של הראי"ה קוק היתה ועודנה אחת הישיבות פורצות הדרך ההשקפתית שראתה במהלך של שיבת עם ישראל לארצו ומאוחר יותר כינון מדינה יהודית בארץ ישראל תהליך גאולי של שיבת ציון. השקפה בהירה הרואה במדינת ישראל קידוש שם ה' בעולם ומתייחסת אליה כראשית צמיחת גאולתנו. השקפה, שכשבוחנים אותה לעומת עברנו, היא מאירה גם מבעד לעננים ולמכשולים שמעיבים עליה, גם כשנדמה שהדרך מתארכת. היה זה הרב קוק זצ"ל שטבע את המשפט: "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".

מאז ומתמיד היוותה ישיבת מרכז הרב את הלב הפועם שהזרים דם ונסך כוחות חדשים. המפקדה העליונה. גם למקומות ללימוד תורה חדשים, למוסדות חינוך, לישיבות הסדר וישיבות גבוהות, לאולפנות, למדרשות – שינקו מבית מדרשה של הישיבה המרכזית העולמית. היוותה מקור כוח לגרעינים התורניים בכל חלקי הארץ, לתנועות הנוער, למרכזים להפצת יהדות ולחזרה בתשובה, ולמפעל ההתיישבות.

מי שבחר לבצע פיגוע בישיבת מרכז הרב, ידע שהוא מכוון את קנה הרובה לעבר הלב שבאיברים. לא סתם נכנס המחבל לישיבה אקראית ופתח באש. הוא ידע היטב לאן הוא נכנס, ומה המשמעות של הפגיעה במקום הזה, שבו לימוד התורה לא מפסיק לרגע. הוא תיכנן זאת במשך ימים ארוכים ותצפת על המקום עד שלבסוף חולל במקום את הטבח הנורא. הוא ניסה לפגוע במרכז. בלב הפועם שמפיץ תורה ומפיח חיים ברעיונות גדולים ההופכים מאידיאל למציאות.

הפגיעה היא קשה וכואבת אבל מתוכה - כפי שאמר הרב קוק זצ"ל - עלינו להתחזק ולהתעצם: "כל ירידה במהלך המפעל הרי היא בחינת התכסות של הגואל, וכל עלייה הבאה אחריה הרי היא בחינת התגלותו.  וכל מי שהוא עוקב את סדרי הישוב, מראשית צעדיו עד עכשיו, יכול הוא להראות בחוש איך שמכל ירידה אשר סבלנו נצמחה אח"כ עלייה והתפתחות יותר גדולה, וצעד של דליגה לטובה יצא מכל משבר..." (מאמר "שובו לביצרון").

מהמקום שבו נרצחו תלמידי חכמים על קידוש ה' תצא הבשורה – להרבות אור, להרבות תורה, להרבות מסירות נפש, להרבות התיישבות בארץ ישראל. זו התשובה למרצחים הארורים.

במקום ההשתופפות של הרוח הישראלית בשאלה האם להרוס או לא את סוכת האבלים של משפחת המרצח המתגורר במזרח ירושלים הייתה צריכה ממשלת ישראל לקבוע "תג מחיר" לפיגוע שכזה. על כל תלמיד שנרצח להקים נקודת התיישבות חדשה. ביתו של המרצח ובתי משפחתו המורחבת היו צריכים לעבור לרשות הישיבה ולהקים דווקא שם מרכז תורה נוסף. זו התשובה האמיתית, הציונית, המעשית כלפי הציבור בישראל פנימה, ואילו כלפי אויבינו זו נקודת ההרתעה החזקה ביותר. בבחינת "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". יה"ר שנזכה לראות בקרוב ישועות ונחמות ולראות בבניין ירושלים וארץ ישראל כולה.