חוקי ומאושר

"למה החליטה הממשלה בזמנה – הממשלה שלנו – להקים מאחזים על ראשי הגבעות? האם זה היה מיקרי? קפריזה של מישהו? רצון להתחכם? לא ולא! המאחזים בראשי הגבעות נועדו לאפשר ליישובים היהודיים...לחיות בביטחון". את הדברים הברורים, החד-משמעיים הללו נשא מעל דוכן הכנסת

מי שלימים היה לאביו-מולידו של דו"ח טליה ששון, ראש האופוזיציה דאז אריאל שרון, באוקטובר 1999. זוהי "הודאת בעל דין" שמשקלה כידוע, כמאה עדים.

המעשייה הנפוצה כאילו באה קבוצת נערי גבעות בחשכת לילה, בחרה לה גבעה והשתלטה עליה על אפן ועל חמתן של רשויות השלטון – איננה, אם כן, אלא אגדה אורבנית. הישובים הקרויים כיום "מאחזים" הוקמו ע"י הממשלה, כחלק ממדיניותה. היא הקימה נקודות יישוב מבלי להמתין להשלמת ההליכים הפורמאליים. המתיישבים היו שליחיה. זו הדרך שבחרה הממשלה הנבחרת של מדינת ישראל ליישב באותה עת את הארץ. היה נח לה, בעיקר  משיקולים מדיניים, לנקוט בדרך זו ולהעדיפה על פני דרכים אחרות, גלויות יותר. זו דרך לגיטימית לממשלתה של מדינה המצויה במאבק מדיני. היא ראויה לא פחות מאשר לקרוא לכיפה המוכספת בפאתי דימונה בכינוי "מפעל טקסטיל". שתיהן דרכים נכונות לשרת את האינטרסים החיוניים  של מדינת ישראל תחת נסיבות מגבילות. ובכל מיקרה, זו דרך ההופכת את הטענה שהמאחזים הללו לא אושרו – למגוחכת.

היישוב ברוכין שוכן בסמוך לכביש חוצה שומרון. מה הופך אותו בעיני עו"ד טליה ששון ל-"מאחז בלתי חוקי"? על הקמת היישוב ברוכין החליטה ועדת השרים לענייני התיישבות בשנת 1983. שר הביטחון יצחק רבין אישר את הקמתו ב-1988; כמה שנים מאוחר יותר אישר משה ארנס את עלייתו לקרקע, הישוב כולו יושב באדמות המדינה. התשתיות ליישוב פותחו ע"י המדינה. על-פי "שלום עכשיו" – גדול המתעדים של מפעל ההתיישבות היהודית ביש"ע – השקיעה המדינה בכך יותר מ-3 מיליון ₪. כיום מתגוררות בברוכין מעל 80 משפחות, רובן בבתי קבע. רבים מתושביו משרתים בזרועות הביטחון השונות. כיצד ניתן לומר על ברוכין שאיננו מאושר? שהוא מאחז שאיננו חוקי? ובכן, ששון – ובעקבותיה הממשלה והתקשורת – אומרת. וכך פועל הגיונה: נכון, ברוכין אושרה ע"י רשויות המדינה המוסמכות; היישוב עלה לקרקע באישור ובעידוד שר הביטחון משה ארנס, האדמות הן אדמות מדינה; ליישוב יש גם תוכנית מתאר מפורטת, אך מכיוון שהליכי האישור הפורמליים שלה לא הסתיימו – ששון מגדירה את ברוכין כמאחז בלתי חוקי, שיש לפנותו.

מצדו המערבי של הקו הירוק, שוכנת להבות חביבה, קיבוץ ותיק של השומר הצעיר. לא מצינו שב-1949 כאשר הוקם, או ב-1951 כאשר עבר למיקומו הנוכחי – נעשה הדבר בעקבות החלטה מפורשת של הממשלה או של ועדת שרים. מה שוודאי הוא שלהבות חביבה לא הוקמה על אדמות מדינה: לצורך העברת הקיבוץ למקום הקבע שלו פונו תושבי הכפר הערבי ג'אלמה, וזאת במסגרת תוכניתו של משרד ראש הממשלה ל-"פינוי ח'רבות קטנות במשולש וריכוז תושביהן בכפרים גדולים יותר". התושבים הועברו לכפרים ערביים שכנים. אבל כזכור, את עו"ד טליה ששון מטרידות תוכניות המתאר המאושרות כדין.  ובכן, ללהבות חביבה יש תוכנית מתאר: היא אושרה כדין בשנת 1980, כלומר: 31 (שלושים ואחת!) שנים לאחר הקמת הקיבוץ. שלושים ואחת שנה היה – לפי שיטת ששון – מאחז בלתי-חוקי, ואיש לא דרש לפנותו.

כך יושבה הארץ בשנות ה-50, וטוב שכך. לולא כן, לא היו גבולות ישראל של טרום מלחמת ששת הימים זרועים יישובים יהודיים שהגנו על העורף. זה היה הנוהל לאישור; זה היה גם החוק. בהשוואה לאותן שנים, נוהל הקמתם של "המאחזים" הוא תפארת של מינהל תקין; גם של צדק: איש לא גורש מביתו כדי להקים במקום יישוב יהודי. כך יושבה הארץ בשנות ה-90 ובתחילת שנות ה-2000, וטוב שכך. לולא כן לא היתה באה לידי יישום מדיניות הממשלה להוסיף התיישבות יהודית בלב הארץ. זה היה הנוהל לאישור; זה היה גם החוק.

סוגיית המאחזים איננה כלל עניין משפטי: רק לגבי כמה נקודות בודדות יש ויכוח על טיב הזכויות על הקרקע. הסוגיה היא מדינית: לולא כן – ההתחייבות לפנותם היתה ניתנת לבייניש, לא לרייס. בין שאר הירושות הרעות שהותירה לנו ממשלת שרון, מצויה גם המשוואה הנואלת הכלולה במפת הדרכים בין המלחמה בטרור לבין הקפאת הבניה ועקירת מאחזים, בין החובה של כל בן תרבות להלחם בטרוריסט העומד להתפוצץ בבית קפה הומה אדם לבין המלחמה בזוג הצעיר שכל מבוקשו הוא לבנות את ביתו ליד בית הוריהם. זוהי משוואה מגונה. פצצות הורגות, יישובים מוסיפים חיים. את המשוואה הלא-מוסרית הזו חייבים לפנות מסדר יומנו.