טור דעה ב"ישראל היום": איפה שכם שלנו?

 הדברים נכתבו כרשמים משבת חיי שרה בחברון.

 השבת פרשת חיי שרה זכיתי להיות שוב בעיר האבות והאימהות חברון. יחד עם עוד 20,000 יהודים מהארץ והעולם, קראנו במערת המכפלה את פרשת רכישת המקום על ידי אברהם אבינו. מי שלא ראה את חברון מתמלאת במאות אוהלים, שקי שינה, סככות וקרוואנים, לא ראה עלייה לרגל מימיו. מאות תושבי היישוב היהודי בחברון פותחים את ליבם ובתיהם לכל חפץ, לארוחות ושינה או לכל צורך אחר. להצדיע להם.

בתפילת שחרית בשבת תחת הקמרונות הענקיים המעוטרים של מערת המכפלה, נדדו מחשבותיי לסבותיי ולעוד מאות דורות של יהודים שלא זכו להתפלל כאן. השאלה שניקרה לי בראש הייתה למה דווקא אני זכיתי.

לאחר רגשות השמחה וההתפעלות, עלתה גם מועקה אחת גדולה.

הנה אנחנו בלב חברון מגיעים עם הרכב הפרטי מטיילים ומתפללים. אבל כמשפט הידוע של הרב קוק זצ"ל - היכן שכם שלנו?

למה לקבר יוסף בשכם, מקום שגם נרכש בכסף על ידי אחד האבות, צריכים להיכנס אחת לחודשיים, אך ורק בלילה, עם אוטובוסים ממוגנים, בכמות מצומצמת ואבטחה צבאית כבדה. איך לא הצלחנו לייצר תודעה וקשר יחד עם תנועה ישראלית חופשית לתפילה וביקורים באתר הקדוש הזה בשכם.

התשובה ברורה, התיישבות. היכן שהיא קיימת עם נוכחות אזרחית וחיי יום יום רגילים, אז יש גם צבא ובטחון. מאות התושבים שמוסרים נפשם לגור ביישוב היהודי בחברון, לעיתים בתנאים קשים, הם אלו שמאפשרים לנו לשמור על אמונתנו יחד עם חופש תפילה וביקורים.

נוכחות אזרחית קבועה שבה ילדים הולכים בבוקר לגן, הורים יוצאים לעבודה ולקניות, אירועי תרבות וקהילה, גני שעשועים ונערים משחקים בכדור, הם העוצמה היום יומית שלנו. זו החלוציות השקטה שמשפיעה על המרחב ומביאה איתה בטחון לאומי רחב יותר.

בחברון הצלחנו. בשכם עדיין לא.

בסידני עלי בהרצליה פיתוח יכולים מוסלמים להתכנס ביום ובלילה בהמוניהם ולהתפלל. מדוע יהודים לא יכולים לעשות זאת בקבר יוסף? קיימים גרעינים אסלאמים ביפו בעכו, בלוד ובעוד הרבה ערים ישראליות. למה לא יכול להיות גרעין יהודי בשכם?!

אם זה נשמע לכם רחוק ומפחיד, תדמיינו שאתם חוזרים בזמן לשבוע שלפני ששת הימים, מי חלם אז שיבוא היום בו יגיעו עשרות אלפי יהודים מכל העולם לשבת במערת המכפלה בחברון?! והנה זכינו.