מדור המייסדים

בתיה זארוג – כוכב יעקב

מה דעתך להקים יישוב?

בשאלה זו פנו אליי תקווה ומשה דדון, חברים טובים שלנו שעבדו אז במשרד הדתות. פנייתם הלהיבה אותי. הרגשתי שעד אז התנהלו חיי על מי מנוחות: הייתי מעורה בחברה הישראלית וחוויתי חוויות 'רגילות' כמו לימודים, חיי חברה ונישואין, אבל חוויות 'מיוחדות', לא חוויתי: לא עליתי ארצה ולא גרתי בצריפים או בדומה להם. נולדתי לתוך שגרה נוחה וחייתי בה, והנה באה ההזדמנות לחוות משהו ראשוני ומיוחד. שמעון, בעלי, לא היה שותף לתחושת ההתלהבות שלי. נקודת המבט שלו הייתה קצת אחרת. הוא אמר: "שמעי, בתיה, הגעתי לארץ בשנות ה-50, עברתי מעברה, עברתי צבא, עברתי הכול. ועכשיו – את רוצה להכניס אותי לאוהלים?". הבנתי, אבל לא ויתרתי: "אתה עברת, אני לא. תן גם לילדים שלנו לנסות. אם אנחנו יכולים להקים יישוב, בוא נעשה את זה. בוא ננסה."
25/01/2017
סיפורו של משה מרחביה - עפרה ועלי – חלק ב'

סיפורו של משה מרחביה - עפרה ועלי – חלק ב'

באביב 1984 הופלה הממשלה והוכרז על קיומן של בחירות. בשל החשש שמפלגת העבודה תחזור לשלטון, הוחל במרוץ נגד הזמן להגדלת מפעל ההתיישבות כל עוד אפשר: הפעילות המואצת והקדחתנית כללה בניית יחידות דיור נוספות ביישובים הקיימים, ובד בבד הקמת יישובים חדשים. באותה עת עבדתי ב"אמנה" והייתי אחראי ליישובים החדשים. במסגרת תפקידי, הייתי שותף למחשבה שבין שכם לרמאללה צריך להקים יישוב עירוני שאוכלוסייתו תמנה עשרות אלפי תושבים
19/01/2017
סיפורו של משה מרחביה - עפרה

סיפורו של משה מרחביה - עפרה

במלחמת יום הכיפורים כבר הייתי חייל מילואים. אז התחלתי לעבור שינוי אישי: הבנתי שאי אפשר להפקיר את המדינה בידי הפוליטיקאים ובידי הממשלה, ושעלינו, האזרחים, לקחת את גורלנו בידינו ולעשות מעשה. נושא ההתיישבות לא היה זר למי שלמד, כמוני, במוסדות החינוך הדתי-לאומי. אחרי המלחמה, כשהחלו, כחלק מהפעולות למניעת הנסיגה מהגולן, ניסיונות ההתיישבות בקשת שברמת הגולן, כבר הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, וכשנודע לי עליהם, שקלתי לעזוב את הלימודים ולהצטרף. המחשבות הללו לא הגיעו בסופו של דבר לכלל מעשה. השתתפתי בהפגנות המחאה של חיילי המילואים שהשתחררו לאחר תקופת שירות ארוכה של כחצי שנה, שאליה גויסו בצו 8. עד מהרה הבנתי שאין בהן כל תועלת, אי השקט שאחז בי סירב להרפות. באותה תקופה התארגנה קבוצת "גוש אמונים" שהניפה את הדגל הציוני ונתנה כיוון מעשי למחאה. החלטתי להצטרף.
11/01/2017
סיפורה של בת-שבע ויס – בית אל

סיפורה של בת-שבע ויס – בית אל

הכול החל בחג השבועות תשל"ז, כשנה וחצי אחרי שעזבנו את קיבוץ עלומים ועברנו לירושלים. גיורא, בעלי, הלך לכותל לתפילה ופגש שם את החבר שלנו אורי אליצור. אורי שאל: "אז מה, תמשיכו לגור בעיר?" גיורא השיב שלא, ואורי מיד הציע: "אז תבואו לעפרה", אבל גיורא הסביר לו שאנחנו רוצים ללכת ליישוב חדש, ולא להצטרף ליישוב קיים. אורי סיפר לו שמתארגן גרעין להקים את בית אל ומשם החל הכול. הפגישה הראשונה של הגרעין, שלא יכולנו להשתתף בה, התקיימה במרכז שפירא. התקבצו ובאו אליה חילונים ודתיים מכל קצות הארץ. לפגישה השנייה, שהתקיימה בבית כנסת בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, הגענו. בהרכב הגרעין חל שינוי: רוב המצטרפים אליו באו מאזור ירושלים, ואילו האנשים שבאו מאזור רחובות ומרכז שפירא, והשתתפו בפגישה הראשונה, פרשו ממנו. בגרעין הראשוני להקמת בית אל היו אפוא בעיקר ירושלמים: מגבעת מרדכי, מקריית משה ומסנהדריה. גם הפגישה שאחריה הייתה בירושלים, במשרדי "גוש אמונים" שברמת אשכול.
4/01/2017
לוזית אודסר - עלי

לוזית אודסר - עלי

דובי ואני הכרנו בטבריה, עירו של דובי, שבה שירתי כקומונרית. כשעמדנו להינשא, בשנת תשמ"ד (1984), שקלנו היכן נתגורר. רצינו לגור באחד היישובים בשומרון. כיוון שדוֹדי רפי קדמון, תושב עפרה, עבד ב"אמנה" והכיר היטב יישובים רבים, פניתי אליו וסיפרתי לו על רצוננו להצטרף ליישוב חדש, סמוכה ובטוחה שנזכה בברכת הדרך.
14/12/2016
יצחק ונעמי ספיר – מעלה מכמשׂ

יצחק ונעמי ספיר – מעלה מכמשׂ

ירושלים עמדה במרכז המחשבה של תנועת ההתיישבות. הייתה הבנה שיש להקיף אותה במעגלי יישובים יהודיים כדי למנוע מצב שבו ירושלים תשכון בשולי המדינה ומשלושה כיוונים - תהיה מוקפת אויבים, כפי שהיה עד מלחמת ששת הימים. לפיכך, אך טבעי היה שהיזמה הראשונה שהצטרפנו אליה, בחורף תשל"ו, לידתה בשאיפה "לתקוע יתדות סביב לירושלים". זו הייתה מטרת ההתיישבות במישור אדומים. ההצטרפות ליוזמות ההתיישבות האחרות באותה תקופה, למשל בגולן, לא באה בחשבון מסיבות הקשורות לבריאות: אם עובר שבוע שלם שלא הגעתי בו לירושלים, אני מרגיש לא טוב.

7/12/2016
ראיון עם נעם ארנון - חלק ב'

ראיון עם נעם ארנון - חלק ב'

אתה בין היחידים שירדו למערת המכפלה האמתית, מתחת למבנה המוכר היום. מה הרגשת כשהגעת קרוב כל כך לקברי אבות?
30/11/2016
ראיון עם נעם ארנון – היישוב היהודי בחברון

ראיון עם נעם ארנון – היישוב היהודי בחברון

נעם ארנון נולד בשנת 1954 בתל אביב וגדל במושב "שדה ורבורג" שבשרון, למד בישיבת נחלים ולאחר מכן בישיבת ההסדר בקריית ארבע ובמרכז הרב. את שירותו הצבאי החל ארנון בנח"ל ולאחר מכן שירת בחיל השריון; במלחמת יום כיפור לחם בחזית המצרית והסורית כתותחן טנק. בעל תואר ראשון בגיאוגרפיה ותואר שני בהיסטוריה של ארץ ישראל מהאוניברסיטה העברית. לאחרונה החל בלימודי תואר שלישי במחלקה ללימודי א"י באוניברסיטת בר אילן. ארנון נמנה על מקימי "מדרשת חברון" ומוזיאון היישוב היהודי בחברון והיה אחראי על חשיפת בית הכנסת אברהם אבינו בחברון. במקביל להדרכה וניהול מדרשת חברון היה דובר "גוש אמונים" ולאחר מכן דובר היישוב היהודי בחברון, תפקיד אותו הוא ממלא למעלה מ-20 שנה. נעם נשוי לציפי, והם גרים ב"בית הדסה" בחברון.
23/11/2016
סיפורם של שמואל ואביגיל אשכנזי – שבות רחל

סיפורם של שמואל ואביגיל אשכנזי – שבות רחל

ביום שני בערב, אור לכ"א במרחשוון תשנ"ב, התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב הפגנה נגד ועידת מדריד. מהיישוב שילה יצאו כמה אוטובוסים בדרכם אל ההפגנה. באחד מהם נסעו רחלה דרוק, תושבת שילה, ואחד משבעת ילדיה. בהתקרב האוטובוס לצומת תפוח, נפתחה עליו אש מן המארב. רחלה והנהג יצחק רופא נהרגו. חמישה מנוסעי האוטובוס נפצעו. בין הפצועים היה אחיה של אביגיל.

שלושה שבועות בלבד חלפו מאז עמדנו תחת החופה: אני, חייל בסוף מסלול השירות הצבאי ותלמיד ישיבת ההסדר בשילה, ואביגיל, בת היישוב שילה, והנה נקלענו לעין הסערה. הפיגוע הסעיר את הרוחות. רבים הרגישו שחייבת לבוא תגובה למעשה הנפשע. זו הייתה האווירה גם בישיבה. התכנסו אפוא הרב ברום, ראש הישיבה, ותלמידיו, ועמם פנחס ולרשטיין, יו"ר המועצה האזורית "מטה בנימין", זמביש וחיים פוגל מ"אמנה" וחברים יקרים נוספים, אוהבי ארץ ישראל. בסיכומה של הישיבה קיבלו כמה ממשפחות הישיבה ומהרווקים שלמדו בה החלטה שעניינה התגובה הראויה: "מקימים יישוב". גם בנו פיעמה התחושה שהקמת יישוב היא צורך השעה. הצטרפנו.
16/11/2016
משה (מושקו) מושקוביץ

משה (מושקו) מושקוביץ

משה (מושקו) מושקוביץ נולד בברטיסלבה בשנת 1925 ועלה ארצה בשנת 1935, כשהיה בן 10. הוא למד במחזור ד' בבית הספר החקלאי במקווה ישראל (בסקטור הדתי), היה מאנשי הגרעין שהקים את משואות יצחק בגוש עציון, שליח 'הפועל המזרחי' למחנות העקורים בקפריסין, שימש יועץ לשר הפנים חיים משה שפירא וגם לשר ד"ר יוסף בורג, הקים את היישוב אלון שבות ואת העיר אפרת, כיהן במשך 27 שנה כראש המועצה האזורית שפיר, מכהן כיום כיו"ר הנהלת היכל שלמה בירושלים וכיו"ר ארגונים ועמותות רבות. בין לבין הוא תמיד היה ונותר חבר משק משואות יצחק וחוגג בימים אלו 70 שנה להקמתו. למרות גילו מושקו אינו מפסיק לעבוד, להתרוצץ ולקדם את ענייני הציבור, ואינו מפסיק לחלום לרגע.
9/11/2016
סיפורו של דוד אבידן – רימונים

סיפורו של דוד אבידן – רימונים

השנה 1982. גרנו אז במושב "טל שחר" שבפרוזדור ירושלים. במקום פעל בית ספר אזורי, ואני, איש חינוך, כיהנתי כמנהלו. ארבע שנים עברו עלינו במושב, ואז – נפל דבר: אספת היישוב קיבלה החלטה: הבתים שהועמדו קודם לכן למגורי מורי בית הספר ומנהלו – "יעברו הסבה" וישמשו לקליטת משפחותיהם של "בנים ממשיכים". ידענו שצריך לחפש פתרון, אבל צעדים מעשיים בעניין טרם עשינו. באחד מימי שישי הגעתי הביתה מבית הספר, וכדרכי ביום שישי, הלכתי לערוך את קניותינו במכולת. קניתי מה שצריך, וכהרגלנו – גם עיתון. הגעתי הביתה והתיישבתי לקרוא. בין כל המשבצות צדה את עיני משבצת אחת ובה הודעה מטעם "האיחוד החקלאי" וזה לשונה: "קולטים משפחות ברימונים". כיוון שהתמצאות במפה היא השטח שלי – אני מורה לגאוגרפיה – הבנתי היכן נמצא המקום שהמודעה קוראת להתיישב בו, אלא... שבמפות ובאטלס... 'בל ייראה ובל יימצא'. אין רימונים. אין רימון. ואפילו גרגר אדמדם אחד לרפואה – אַיִן.
26/10/2016
מהיאחזות לאחיזה איתנה - סיפורו של אריאל גרוס– כוכב השחר

מהיאחזות לאחיזה איתנה - סיפורו של אריאל גרוס– כוכב השחר

21/09/2016
סיפורה של עדנה בן בשט – נווה צוף

סיפורה של עדנה בן בשט – נווה צוף

לפני שעלינו למקום בו התכוונו להקים את היישוב, ביקרנו בו פעם או פעמיים במסגרת ביקורים שארגן הגרעין, ובכל זאת לא ממש הכרנו את החברים שהתעתדנו לחיות עמם. רובם היו ממתפללי בית הכנסת "דובב עוז", רמת-גניים, ואילו אנו באנו מתל-אביב. באותם הביקורים, באנו לכאן, וכל שראינו היה מצודה, גבעות ויער. הכול היה ריק לגמרי. ידענו שהמצודה תשמש אותנו למגורים בשלב הראשון, וחוץ מהפרט הזה, כל היתר היה בבחינת נעלם אחד גדול. התמיכה מצד משפחתנו הייתה חלקית: הוריי התלהבו ואף אמרו שלוּ היו צעירים יותר, היו מצטרפים אלינו, אך הוריו של רפי – הסתייגו. כשהגענו, התברר להפתעתנו שהמצודה מחוברת לזרם החשמל של חברת החשמל המזרח ירושלמית, מה שאין כן לגבי מים וביוב. אינני משוכנעת שברגעים הראשונים הבנו באמת מה זה אומר, אבל נראה שהאימהות שלנו דווקא הבינו. הן החלו לבכות ולקונן: "למה באתם? מה חסר לכם? יש לכם דירה".


חדר אחד - שתי משפחות

14/09/2016
סיפורו של כותי בן-דוד – רחלים

סיפורו של כותי בן-דוד – רחלים

על היזמה להקים נקודת התיישבות במקום נודע לי מראשיתה. אור לכ"א במרחשוון תשנ"ב, התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב הפגנה תחת הכותרת "אימא לא מוכרים". זה היה המסר שהימין רצה להעביר לראש הממשלה יצחק שמיר, שהתעתד לצאת, עוד באותו הלילה, לוועידת מדריד. מפגינים רבים הגיעו בהסעות מאורגנות מהיישובים. בהגיע אחד האוטובוסים שיצא משילה אל העיקול בדרך, במקום שבו שוכן היום היישוב רחלים, נורתה עליו אש מן המארב. רחלה דרוק, תושבת שילה ומורה בבית הספר, ויצחק רופא, תושב ירושלים ונהג החברה לפיתוח מטה בנימין, נרצחו. כשעמדנו בהפגנה הגיעה אלינו הבשורה על הפיגוע ועל הנפגעים, ושמענו גם הכרזה על הכוונה להקים במקום נקודת התיישבות בתגובה. עוד באותו הלילה, יזמו נשות היישובים בסביבה הקמת משמרת זיכרון במקום לזכר חברתן.
11/09/2016
משה ניימן – מצפה יריחו

משה ניימן – מצפה יריחו

על הרעיון להקים יישוב יהודי ביריחו שמעתי לראשונה מפי הרב כהנא. עד אז, מלבד ניסיון ההתיישבות בחברון, הקימו, או ניסו להקים, התנחלויות במקומות מבודדים, על הגבעות. יישובים ערביים לא נכללו בתכניות הללו. הרב כהנא חשב שהערים הערביות, כמו שכם ויריחו, צריכות אף הן לשמש יעדים לפעילות ההתנחלות, ויש לגייס מאמצים וכוחות ולנסות להתיישב בהן. דעותיו לא נשארו 'באוויר'. היו מי ששמעו אותן והשתכנעו. אנחנו. התארגנו אפוא, אני וחברים מתנועת "כך", ותכננו להקים ביריחו ישיבה. אפילו שם הענקנו לה בדמיוננו: 'אדרת אליהו'. בשם הזה ראינו סמל לתפקידנו: כשם שאליהו עלה בסערה השמימה והשאיר את אדרתו לאלישע, ממשיכו, כך ראינו עצמנו מתגייסים להיות מחדשי-ממשיכי ההתיישבות היהודית ביריחו. היעד שסימַנּו לעצמנו היה בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל". אספנו מפה ומשם מיטות ומזרנים; ספרים, כיסאות ושולחנות ליקטו אחרים בשבילנו. וניסינו. פעם. ועוד פעם, אך כל ניסיונותינו הסתיימו בפינוי.

31/08/2016
אסתר פרץ

אסתר פרץ

אסתר פרץ ממייסדי מעלה אדומים ותושבת היישוב כיום. מיוזמות הקמת מערך החינוך המיוחד במעלה אדומים.
24/08/2016
ראובן רוזנבלט

ראובן רוזנבלט

ראובן רוזנבלט נולד בלודז' שבפולין. כשהיה בן 3 וחצי פרצה מלחמת העולם השנייה והוא נשלח עם אמו למחנה הריכוז ראוונסבריק ולמחנה ברגן בלזן שם שהה עד סוף המלחמה. לאחר תום המלחמה עלתה המשפחה לישראל, ורוזנבלט התגייס לנח"ל, שם יחד עם בני הגרעין של הצופים הדתיים אליו השתייך הקים את היאחזות כרם אבשלום והיאחזות רפיח. לאחר השחרור הקים את כפר מימון שימש שם כמזכיר-גזבר במשך 4 שנים, שלאחריהן שימש כסגן יו"ר מועצה אזורית שדות נגב. בשנת 1979 הוחלט להקים את המועצה האזורית חוף עזה, שרכזה את הישובים היהודיים ברצועת עזה, ורוזנבלט היה הראשון שעמד בראשה, במשך 10 שנים. בשנים האחרונות כיהן רוזנבלט כמשנה למזכ"ל איגוד מושבי הפועל המזרחי, מנהל בית העדות בניר גלים, יו"ר מועצת הירקות, יו"ר המרכז למורשת יהודי עזה ועוד.
10/08/2016
פנחס וולרשטיין - חלק ג'

פנחס וולרשטיין - חלק ג'

במהלך השנים, השליחות הציבורית הייתה דבר שעמד בראש מעייניו של ולרשטיין, מהילדות בכפר אתא, דרך תפקידו כיו"ר מועצת בנימין במשך 28 שנים וכלה בעשייה הציבורית שלו כיום למען התיישבות בנגב ובגליל. לכל אורך אותן שנים, ולרשטיין, ששימש בתפקיד הנהגתי היה סמל למאבקים שונים. התפקיד לא פעם הביא איתו ביקורות מצד האוכלוסייה המקומית, אשר לא תמיד הלכה בקו אחד יחד עם דעותיו של ולרשטיין. לא תמיד התשובות שנתן ודעותיו ביחס לאירועים שונים התקבלו באהדה בחברה אותה הוא מנהיג. השבוע פורסם כי הוא מונה לראש צוות משימה של התנועה הקיבוצית לטיפול בבניה בקיבוצי עוטף עזה.
היו מקרים שאנשים הביעו ביקורת כלפי מהלכים שהובלת, מה עמד מול עיניך לאורך כל הדרך?
"התפיסה שאני התחנכתי אליה, זה לדאוג לכך שמדינת ישראל תתחזק, ולא להיאבק במדינת ישראל. יש גבול למאבק חוץ פרלמנטרי שמנהלים. אם לא תחבב את ארץ ישראל לא תצליח במאבק בכלל. דוד המלך אומר לשאול "גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבד אלקים אחרים". הוא אומר את זה לשאול כשהוא בורח ממנו, דוד המלך היה תחת הריבונות של שאול כשהוא בסכנת חיים והוא אומר שהתחושה שלו שזה שהוא חי בארץ ישראל אבל לא בריבונות. הוא מרגיש שהוא עובד אלוהים אחרים. זה מסביר לנו מה הוא חושב על ריבונות יהודית, ואנחנו שזכינו אחרי 2,000 שנות גלות, להימצא במדינה יהודית אסור לנו לא להבין את קדושתה. הייתה לי שיחה בכפר עזה על קדושת ארץ ישראל ואחד האנשים בשיחה אמר לי 'אני לא יושב כאן כי אני קדוש', ואמרתי לו שזאת קדושה, כל מי שמוכן להיערך ולתרום למדינה - זו קדושה. ומנגד, כל מי שמחליש את המדינה, אני נגדו".
ולרשטיין מוסיף ואומר, "כאשר הרמב"ם בהלכות חנוכה מדבר על קריאת ההלל, הוא מנמק בראש ובראשונה את זה שאנחנו אומרים הלל בחנוכה על כך שהייתה קיימת מדינה יהודית יתר על 200 שנה ואפילו שהושמדה אנחנו אומרים עליה הלל. נס פח השמן, זה בדיעבד. הוא עשה לנו בעיה עם זה, כי אם הוא היה אומר שאומרים הלל על מתתיהו, מתקבל על הדעת. אבל זה שהוא מתרץ את זה בהיותה של מדינה יהודית יתר על 200 שנה, אנחנו בעצם אומרים הלל על אלכסנדר ינאי, הוא ששחט את כל הרבנות הראשית של תקופתו ועליו אומרים הלל? אני לא חושב שלוי אשכול או בן גוריון רצחו את כל הרבנות הראשית. הרמב"ם נותן לקיום מדינה יהודית קדושה אפילו שהיא הושמדה. אז מי אנחנו שבמקום לחזק את המדינה נחליש אותה?".
שיא ההתנגדות בין ההנהגה לעם היה במאבק על גוש קטיף, הדבר הוביל לתחושות קשות בקרב הציבור אשר חשב שהיה צריך לפעול אחרת. הביקורות היו רבות, אך ולרשטיין, כמי שהיה בכיר בהנהגה, מדבר על הדילמות שהיו.
"אני חושב שתפקיד ההנהגה זה להגדיר לעצמם גבולות, אחת הבעיות היום, גם באשמתי, זה שההנהגה כמעט ולא יכולה לעשות הפגנות כי היא לא יכולה לשלוט באופי המאבק. בכפר מימון כולם נשמעו להנהגה. ההאשמה כלפיי וכלפי הדור שלי זה שהרבה מאופי המאבק זה 'אנחנו נעשה את זה לבד, אנחנו לא שואלים אתכם'. האם זה משרת את ההתיישבות ביהודה ושומרון - לא, האם יש לי אשמה חלקית בנושא הזה - בוודאי שכן, אין שום ספק שאנחנו לא הבהרנו לציבור מהן גבולות. מצד שני, כשאתה רוצה ליצר מאבק את מחזיק את הקלפים קרוב לחזה, אתה לא יכול להגיד להם מהם הגבולות".
המאבקים טרם נגמרו, כל פעם עולה סוגיה אחרת על סדר היום, אך ולרשטיין מדבר על מציאות שבה אנחנו חייבים לגייס את כל הכוחות והמשאבים שיש ברשותנו כדי לגרום לכמה שיותר אנשים להיות מגויסים יחד למאבק על יהודה ושומרון,
3/08/2016
פנחס ולרשטיין – חלק ב'

פנחס ולרשטיין – חלק ב'

זמן קצר לאחר עלייתה של עפרה לקרקע, היא הופכת למקום עלייה לרגל. אנשים נוהרים אליה כל אחד מסיבותיו הוא, הקו המאחד בין כולם הוא הצמא לעשייה, הרצון לאתגרים חדשים. אי שם באמצע שנות ה-70 של המאה הקודמת, אחרי תחושת הייאוש של מלחמת יום כיפור, עולי הרגל חיפשו מקום אליו יעלו ובו יוכלו ליצור ולהשפיע.
27/07/2016
פנחס ולרשטיין – חלק א'

פנחס ולרשטיין – חלק א'

יליד 1949, מראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון. ממקימי הישוב עפרה, ומזכיר הישוב בשנותיו הראשונות. שימש במשך 29 שנה כראש מועצה אזורית מטה בנימין. בין השנים 2008-2010 שימש כמנכ"ל מועצת יש"ע. בשנת 2010 מונה ולרשטיין לאחראי על ההתיישבות בנגב ובגליל של תנועת אמנה. לזוג פנחס ואסתר ולרשטיין שבעה ילדים.
20/07/2016
     
  1. לעמוד הקודם
  2.  
  3. לעמוד הבא
עבור לתוכן העמוד