תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

בקעות. חלק ב'.

17/10/2018
הגדל

פגישה עם ותיקי בקעות בבקעת הירדן, היא פגישה עם ותיקים אמיתיים. בשנת 71' הגיע הגרעין הראשון לנקודה העולה לכיוון גב ההר. מתיישבים שונים הגיעו לבקעות, וכולם התמודדו עם אתגרי החקלאות והחיים הקשים והצנועים, וכפי שזה נשמע, ברוח מרוממת מיוחד. כרמלה סלע לא מפסיקה לצחוק כשהיא מספרת על ימיה הראשונים בבקעות; גרשון וגאולה שני פשוט מתגעגעים לימים הצעירים ההם; רפי אבידן מסכם את הימים בבקעות בעיניים צבאיות-משהו. הם חיו את רוב חייהם בבקעות, וסיפורם, כמו בישובים רבים אחרים, הוא סיפורם של אנשים צעירים שבאו להגשים חלום.    

כרמלה סלע עבדה במשטרה, ואילו בעלה גיורא נבחר לימים ליו"ר הוועדה החקלאית במועצה ולאחר מכן למנכ"ל מועצת הפירות. "לא היה חקלאי שלא אהב אותו", אומרת כרמלה ומספרת שילדים היו אהבתו הגדולה. "הוא זכה לראות 2 בנים , 2 בנות ו-8 נכדים. הוא נפטר לפני 12 שנים, בתוך חודש. לא הספקתי אפילו להיפרד. איך אמרה הרופאה: 'נכנס אלי גבר עם ג'ינס וחולצה שחורה ופתאום הוא נעלם'".  

"אסור היה לנו העסיק ערבים, אז אני ואשתי (גרושתי כיום)  קטפנו אבטיחים וכרוביות לבדנו, וזו היתה חוויה מאוד יפה", נזכר רפי אבידן. "אמת, היה קשה בטירוף,  ובסופו של דבר אנשים התחילו להעסיק ערבים למרות האיסור. הסוכנות היהודית ראתה שכך, והתחילה לעשות ביקורות פתע במשקים, לראות מי מעסיק ערבים. יום אחד היתה ביקורת, ומישהו הכניס בבהלה את הפועלים שלו למחסן בשטח, ושכח להוציא אותם".  

רפי אבידן עסק בחקלאות עד שנת 78', כאשר התבקש להתגייס ולחתום קבע לשנה כקצין אג"מ של הבקעה. "כשיצאתי לשרת בקבע הייתי צריך לתת כתב ביטחון לאגודה השיתופית שאני אחזור למשק. אמנם חזרתי, אבל לא לחקלאות. "למיטב ידיעתי, הייתי חבר אגודה ראשון שיצא לעבוד מחוץ בבקעה. יצאתי לנהל מתנ"ס בירושלים ב-83', ועד הפנסיה נשארתי לעבוד בחברה למתנ"סים".  זיכרון טוב של רפי מהשנים הראשונות, הוא היחס המיוחד לו זכו המתיישבים. "נחשבנו חלוצים אמתיים, ואם הלכתי לקנות נעליים ובעל החנות ראה על הצ'ק את הכתובת בבקעת הירדן, הייתי מקבל הנחה משמעותית. אז כן, החיים היו קשים ושילמנו מחיר על זה, אבל לחיות בבקעה בשנות ה-70' וה-80' הייתה חלוציות אמתית". 

שכנים שכנים 

היחסים עם הערבים היו טובים בדרך כלל ותוססים, כרמלה סלע שופעת אנקדוטות וזיכרונות מהיחסים עם הבדווים המועטים שחיו מסביב, ועם ערביי טמון וגב ההר. "היתה תחנת דלק של ערבים בין חמרה לגשר אדם, וכל יישובי הבקעה היו ממלאים שם דלק", מספרת כרמלה בצחוק מתגלגל. "יום אחד נכנסתי עם בעלי לתדלק, והאבא הזקן של בעל תחנת הדלק ראה אותי, ושאל את גיורא: 

בת כמה היא?. 

23.

'טוב, היה לך מספיק. קח 30 גמלים וחלאס!'

אחר כך כשהייתי מתעצבנת בעלי היה אומר לי, 'וואי, חבל שלא נתתי אותך לערבי ההוא' ".

"בהתחלה היינו כמו משפחה, אומר גרשון שני. "הם היו ישנים פה, וכשהלכתי לחתונה של פועל שלי בטמון, נשארתי לישון שם בלילה. היה פה בדווי אחד יפה כזה - אבו אל ואחיד, שהיה מקבל מאתנו את שאריות הפרחים עבור הצאן שלו. היום יש שם כבר עיר שלמה במקום של המאהל שלו, אבל אז הוא חי שם לבדו, על איזה גל אבנים. לא היו לו ילדים, והוא רצה להוריש לי 60,000 דינר כשהוא ימות, אבל כמובן שסירבתי". 

"רישיון נהיגה – בשכם, רופא שיניים – בשכם, בנק לאומי – בשכם", פורטת כרמלה, "והשוטרים הערבים שעבדו איתנו בגשר אדם היו מזמינים אותנו לימי הולדת וכדומה ומבקרים אצלנו"

"הייתי מסתובבת בשכם בפעילות בר מצווה, לחפש כתבי חידה", מספרת גאולה. "והילדים היו מתרוצצים בלי שמירה, ומתרחצים במים של כפר עין בידן".

"נהגנו לבקר את אחד הבדווים השכנים לאכול אצלנו מקלובה, ולחזור עם פח של גבינת צאן מלוחה... לאחר אחד הביקורים האלה, אישפזו שני חברים מהמושב אחרי שחטפו ברוציליוזיס מהחלב הלא מפוסטר של הבדווי... אחד מהם היה מאושפז חודש! איך צחקנו...".   

"היחסים עם הערבים בסביבה היו טובים, אבל יום אחד הלכתי למכלאה של הסוסה שלי, ואני רואה שהיא איננה!", מספר רפי אבידן. "אשתי לשעבר עלתה על הטרקטור ונסעה לכפר ערבי ליד טמון. היא חזרה אחרי כמה זמן על הטרקטור כשאחריה ערבי שמחזיק בסוסה. אז כן, הערבים היו תמימים יחסית להיום, אבל אנחנו גם היינו תמימים, וככה נרצח לנו חבר המושב, אבי אושר ז"ל. הפועל שלו שעבד אצלו הרבה שנים, פשוט לקח מצ'טה של תמרים ורצח אותו". רפי, שחזר לצבא לזמן מה, אסף לא מעט חוויות ביטחוניות מהבקעה.  "ב-78' נהלנו מרדף אחרי החוליה שבצעה את הפיגוע בבית הדסה בחברון", הוא מספר, "מרדף מטורף שנמשך 3 שבועות. מסתבר שערבי מכפר ליד ארגמן הבריח בכנף של המשאית שלו נשק עבור החוליה בחברון. היה לו אישור מעבר כי הוא היה מוביל עבור ארגמן תוצרת חקלאית, והוא ניצל את זה. אירוע נוסף מאותו הזמן היה חדירה של 8 מחבלים מירדן. הם הקימו מחסום אבנים על הכביש , ובדיוק עבר שם רכב צבאי של הנח"ל. החיילים השיבו אש והרגו שניים מהמחבלים, והתפתח מרדף בתוך שדה החצילים של משואה. השיחים היו מאוד גבוהים, ולבסוף השישה חוסלו בחלקת החצילים של רמיי כפיר. התמונה שזכורה לי, היא כיצד נשות משואה עמדו בכביש וחילקו לכוחות צה"ל תה חם". 

מתוקף תפקידו הותקן טלפון בביתו של רפי, דבר שהיה בגדר סנסציה. "היו שני קווי טלפון פרטיים בבקעה", אומר אבי, "אחד מהם היה שלי. וכמובן שכולם במושב באו להתקשר והעבירו הודעות דרכי". בעקבות הסכם קמפ דייויד עם מצרים, מצא עצמו רפי אבידן במשימה בלתי שגרתית. "בצבא חשבו שירדן הבאה בתור ותיכף ניסוג מהבקעה", מסביר רפי, "וקיבלתי הוראה לעשות מיפוי של האנדרטאות בבקעה כהכנה לנסיגה. בסופו של דבר זה היה יופי של שיעור להכרת ג'בלאות המולדת". 

רגעים בלתי נשכחים 

"היתה במושב מכולת שלא למטרות רווח", מספרת גאולה שני, "והיה צריך להזמין באופן קבוע. לנו היתה הזמנה של חלב אחד מדי פעם. יום אחד נסענו לזמן מה, וכשחזרנו מצאנו את המקרר מלא שקיות חלב".   

"בשנים הראשונות לא היו במושב רכבים פרטיים בכלל", מספרת כרמלה סלע, "יום אחד עבדו פה במושב חבר'ה חקלאים ממושבי בית שאן. היה חום מטורף ולא היה פה עץ לצל... במקרה בעלי היה בבית, ושני חבר'ה דופקים בדלת ומבקשים מים קרים. הוא אמר להם 'בואו, הבית לרשותכם. יש מיזוג, עופות במקרר, תכינו לכם מה שאתם רוצים'. בקיצור התפתחה חברות 'חבל על הזמן'. יום אחד הם הזמינו אותנו אליהם למושב, וקלטו שאין לנו רכב. אז הם קנו לנו סוסיתא, ואמרו לגיורא: 'תשלם בתשלומים כל פעם שיהיה לך'... מה לא עשינו עם הסוסיתא הזו! כל מי שהיה צריך רכב היה לוקח אותה לנסיעה". אבל חברי המושב לא רק השאילו את הסוסיתא, אלא גם טיפחו אותה כאחת משלהם: "אחד היה משקיע בהחלפת צמיגים, האחר החליף מגבים.. איך השכנים טיפחו אותה! זה היה רכב ציבורי. עד אילת נסענו איתה, ונתקענו בחזור".

זיכרון נוסף מאחד מוותיקי בקעות, שלום כספי ז"ל שהיה, כך אומרת כרמלה, גדול השובבים שהכירה אי פעם. "כשהגעתי לישוב שלום כספי קיבל את פני", היא מספרת, "ובכיס שלו היו 'ג'עלה' של תימנים. הוא כיבד אותי בג'עלה ואמר, 'קחי זה בריא'. מה שלא ידעתי זה שהם מצופים בסחוג... הכנסתי לפה והדמעות קפצו לי... הוא מת מצחוק! הוא היה אגדה, כל הזמן צוחק ו'עושה שיגועים' ". 

 גרשון שני נזכר כיצד היה מביא פעם בשבוע מתל-אביב גלגל סרט להקרנה. "הבעיה שלא היה קשר בין התמונה לקולות", הוא צוחק.   

גם הפן הביטחוני לא הוזנח. " יום אחד נכנסה דמות חשודה למושב", מספרת גאולה, "אבל הרבש"ץ  היה יחף, אז הוא צעק לו 'בא הנה, שאתפוס אותך'. האמת שבלי רובה אפשר להסתדר", היא מוסיפה, "אבל לא בלי תקווה. והיתה לנו תקווה". 

כרמלה מתרפקת על חגיגות הביכורים: "שבועות היה החג שלנו. "היו לוקחים את הילדים, מלבישים אותם  לבן, ומקשטים אותם בפירות – להראות שהם הביכורים שלנו". "ולי היו כנפיים", מוסיפה גאולה הגננת, "ו'עפתי' מאחוריהם ושרתי כל מיני שירים".  

פסוקו של יום

"הילדים לא גרים פה, ורוצים שנבוא לגור לידם", אומר גרשון שני, "אבל אנחנו קשורים לכל אבן פה. איך אפשר לעזוב?".

"אחרי שבעלי נפטר היה לי משבר קשה", מספרת כרמלה סלע, "ניסיתי מקומות אחרים, אבל אני לא מסוגלת. אני לא עוזבת את הבקעה".

"בראייה לאחור יש נוסטלגיה", אומר רפי אבידן. "היינו צעירים ותמימים. אבל גם בראיה קדימה יש שמחה. המושב מתפתח, קלטנו כבר 15 משפחות של בנים, וקולטים עוד. אני חושב שבנינו יופי של מקום".    

חברון" בסמוך לשכונת תל רומיידה

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד