בקעות. חלק א'.

10/10/2018
בקעות. חלק א'. (הגדל)

פגישה עם ותיקי בקעות בבקעת הירדן, היא פגישה עם ותיקים אמיתיים. בשנת 71' הגיע הגרעין הראשון לנקודה העולה לכיוון גב ההר. מתיישבים שונים הגיעו לבקעות, וכולם התמודדו עם אתגרי החקלאות והחיים הקשים והצנועים, וכפי שזה נשמע, ברוח מרוממת מיוחד. כרמלה סלע לא מפסיקה לצחוק כשהיא מספרת על ימיה הראשונים בבקעות; גרשון וגאולה שני פשוט מתגעגעים לימים הצעירים ההם; רפי אבידן מסכם את הימים בבקעות בעיניים צבאיות-משהו. הם חיו את רוב חייהם בבקעות, וסיפורם, כמו בישובים רבים אחרים, הוא סיפורם של אנשים צעירים שבאו להגשים חלום.    

"ב-1971 עלה גרעין של עולי תימן לקרקע, והם היו הגרעין הגדול המקורי", מספרת כרמלה סלע, "אני וגיורא בעלי ז"ל, הגענו  ב-72'". כרמלה, הנוטה לצחוק, מזכירה את גיורא בעלה בגעגוע עז, והדמעות שבעיניה מתערבות בחיוכה התמידי: "שרתתי בגולני ושם הכרתי את בעלי במהלך אימון חורף במעלה אדומים", היא אומרת, "והתאהבנו ממבט ראשון. התחתנו והגענו לשפיים משם בא בעלי, שם  הכרנו את אברהם סלומון ממייסדי בקעות. הקיבוץ שפיים היה עשיר כבר אז, אבל הצעירים קבלו 50 לירות בחודש ומזה היו צריכים לחיות. אני עצמי עבדתי כמו חמור בבית הילדים, וכשהייתי באה לקחת את הילדה שלי, ראיתי שהיא מוזנחת, מרוחה בנזלת ועם חיתול מלא. אמרתי לעצמי, אני נותנת את הנשמה לילדים של אחרים בזמן שהילדה שלי עם קקי ונזלת? אמרתי די, ולקחתי אותה הביתה. באותה התקופה חצי מהצעירים עזבו את הקיבוץ, ואברהם סלומון אמר לנו שהוא ביקר בבקעות וזה מקום טוב לעבור אליו. וכך היה", היא צוחקת. "הוא היה פרדסן בקיבוץ וחיפש מקום להתפרנס בו במקצועו, ובבקעות הבטיחו לו שיהיה לו פה פרדס. לבעל שלי הבטיחו רפת... הדבר היחידי שהבטיחו וקיבלנו זה מזגן בכל חדר".

בקעות, מתארת כרמלה, התנהלה בימיה הראשונים באופן פרוביזורי; בבלגאן תוסס שבתוכו היו צריכים התושבים החדשים למצוא את עצמם ולהצליח. "באתי לפה ביום שישי לראות את המקום", אומרת כרמלה, "ופשוט התעלפתי. היה לי חושך בעיניים מרוב חום. לא היתה אז בריכה ולא כלום. נכנסתי לבית שהיה מיועד לנו ועל הרצפה היתה שכבה של חצי מטר חול. שמתי את התינוקת אצל שכנה והתחלנו להוציא את החול מהבית כדי שיהיה נקי עד כניסת שבת".

הזוג הצעיר הוזמן למועדון להיכרות עם ה'ותיקים' שהגיעו שנה לפניהם, וכרמלה ראתה מחזה שנראה לה מוזר. "'מה זה', שאלתי את בעלי', כולם בישוב תימנים?. מסתבר שהיו תימנים וקיבוצניקים ולמרות שהמושב היה שיתופי, היו שני מחנות. עוד לא הספקנו להתארגן בכלל, ופתאום מודיעים לנו שיש סכסוך, ואם קבוצה אחת יורדת לפלחה, השניה נשארת בבית. אמרתי לגיורא אין ברירה, אנחנו לזה לא נכנס, וכך היה!  התחלתי להכין מלאווח והתחברנו לכולם". 

גרשון וגאולה שני הגיעו למושב מקריית חיים.  "באנו לכאן בעקבות השכן שלנו, רפי אבידן מקריית חיים", אומר גרשון. "היינו מאוהבים בו", מתקנת גאולה. "הוא היה קצין בצבא, והוא אמר לנו שזה גן עדן פה אז הלכנו אחריו". גאולה, הגננת הותיקה של בקעות ("אף ילד לא הצליח לחמוק ממני", היא מציינת) בחרה בבקעות בזכות הילדים. "באתי לבקר", היא אומרת "וראיתי את כל הילדים מחופשים בפורים. זה 'הרג' אותי". לגרשון יש זיכרון משעשע אחר, מביקורו הראשון בבקעות. "רציתי לראות במה מדובר", הוא מספר, "אז בפעם הראשונה הגעתי עם הסוסיתא הישנה שלי, הדרך היתה מאובקת, וכשהגעתי במעלה הגבעה לישוב, אני רואה תמרות אבק. התקרבתי עם האוטו ואני רואה שני אנשים הולכים מכות באיגום כלים", הוא מחייך בנוסטלגיה, "אבל לא לקחתי את זה ברצינות". מסבר שה"האבקות" היתה תחביב אצל חלק מהחברים. "כשהיו צעירים פה, כל הזמן היו מרביצים מכות", אומרת גאולה,  וכרמלה מסכימה: "זה היה חלק מהכיף, לריב במכולת לריב פה ולריב שם.   . היה ביננו אחד שטען שהוא טייס. ידעו שזה לא נכון, אז נתנו לו מכות. איזה כיף היה!".

לפני שאתם מדמיינים את בקעות הצעירה כזירת WWF מאובקת אחת גדולה, רפי אבידן מבקש להבהיר שלא כך נראה הישוב באמת. "היו פה ושם כמה קטטות, אבל בסך הכל היינו פה אנשים מצוינים וחלוציים, זה לא כמו שזה נשמע. צריך להבין שהחיים היו מאוד לא נוחים בהתחלה, ובמושב עברו מאות אנשים. אפשר היה למלא עוד מושב עם כמות האנשים שעזבו פה". רפי וענת (גרושתו) אבידן הגיעו לבקעות בעקבות השירות הצבאי של רפי בבקעת הירדן. "התפקיד האחרון שלי בצבא היה קמב"ץ חטיבת הבקעה אחרי מלחמת ההתשה, ובעקבות כך החלטתי שאני רוצה לעבור לבקעה. השתחררתי מהצבא, עבדתי בחברה להגנת הטבע, וב-75' עברנו לבקעה, להיות חקלאים".

צעדים ראשונים

"כשבאתי לבקעות ראיתי מישהי משקה עצים עם כוס", מספרת גאולה שני, "זה היה כל כך מצחיק. לא היה פה כלום! רחל כספי ז"ל היתה מוכנה תמיד עם המזוודה מוכנה לרגע שמשהו יצא אולי מהישוב, לא משנה לאן, העיקר שאפשר יהיה קצת לצאת".

כל החלוקה והניהול של הישוב היו פרטיזניים", מסבירה כרמלה סלע. "היו בתים עם חצרות ובלי חצרות, ואנשים נדדו מבית לבית איך ש'בא להם', עד שהתמקמו בסוף". 

החיים כאמור היו מאתגרים. "אוטובוס לבקעות היה מגיע פעם ביום, מכולת היתה פעמיים שלוש בשבוע, וטיפולי בריאות היו דרך מחנה 'פלס'", מספר רפי אבידן. "עסקנו בחקלאות, וכמובן לא ידענו מה כן ומה לא, וגידלנו בערך את כל הגידולים האפשריים בעולם, וזה לא הלך. הילדים גדלו בלי טלויזיה כי היתה רק טלוויזיה ירדנית, אז כתבתי לאמנון רובינשטיין שהיה שר התקשורת שאת האגרה אני מבקש לשלם לירדן. תוך חודשיים הוא אירגן בפלס משדר וקלטנו טלויזיה".

ב-75' המושב הפך למושב עובדים, הרבה מהתושבים עזבו ואש המחלוקת שכחה. אבל החקלאות לא נעשתה קלה יותר. "רפת בעלי לא קיבל", אומרת כרמלה שני, "אז הלכנו לפלחה. כל שנה ניסיון חדש, וכל שנה גמרנו באפס, עד שאמרתי לגיורא: אי אפשר לקנות נעליים מכלום. אז הוא הלך להיות מרכז משק ברועי. ראו כי טוב, וביקשו שיהיה מרכז משק בבקעות. בזמנו קרו הרבה דברים טובים: התחילו לגדל ענבים ותמרים שהוציאו אותנו מהמשבר לימי האושר והעושר".

"קיבלנו חצי מכל דבר",  אומר גרשון שני. "חצי טרקטור, חצי מרסס, ועבדנו בזוגות עם השותף בטרקטור. "ניסינו לגדל הכל", אומרת גאולה רעייתו בשעשוע רטרואקטיבי. "וכמו בספר 'פו הדב', גילינו בכל פעם מחדש מה אנחנו לא אוהבים". "גידלנו ירקות, וכיסינו אותן עם יריעות פלסטיק, ולפתע היה מגיע חמסין וכל הירקות התייבשו. ניסינו אפרסקים – גם לא הלך". אבל 'מפעל' הגננות של גאולה דווקא פרח. ""היו ימים שהיו 2 גנים, 120 ילדים", היא אומרת בגעגוע. גם רפי אבידן וגם גרשון שני לא שוכחים את לילות מיון הירקות: "לא היה בית אריזה, אז היינו ממיינים את הירקות בלילה מתחת לעמודי התאורה של הרחוב", מספר גרשון, "הכל בעבודה עצמית שלנו, הכל ראשוני, כיף!". "כן", מסכימה גאולה, "היה קשה אבל לא הרגשנו רע עם זה, היה באמת כיף". 

"היתה לנו מדשאה ענקית", נזכרת כרמלה סלע, "ובלילה, אחרי יום עבודה קשה כולם באו עם הילדים, וישבנו ודברנו עד מאוחר בלילה". "לא היו גדרות ולא כלום", אומרת גאולה, "הילדים הסתובבו חופשי".

בימים של העבודה העצמית אורחים – בני משפחה, חברים או מתנדבים - היו מגיעים על מנת לעזור למארחיהם במשק. "פעם הכריזו שמי שיבוא לעזור לתפוס הודים בלול יקבל 20 ₪", מספרת גאולה, "היו לני אורחים וגם הם נורא רצו ללכת לתפוס הודים, אבל לא נעים, הם באו לעזור לי ולא במשק של ההודים!".

עבור לתוכן העמוד