תקוע - רותי וולפיש – חלק א'

29/08/2018
תקוע - רותי וולפיש – חלק א' (הגדל)

ראשיתה של תקוע בהיאחזות נח"ל שעלתה למקום בשנת 1975 במסגרת תכנית אלון. כעבור שנתיים אוזרח היישוב, ביוזמת אריאל שרון, שהיה אז שר החקלאות ואחראי על תחום ההתיישבות בממשלתו הראשונה של מנחם בגין. הגרעין הראשון שעלה ליישוב כלל כ-10 משפחות, רובם מעולי ברית המועצות, שעלו לארץ בגל העלייה ב-1975. כשנה לאחר הקמת היישוב הצטרפו אליו גם חברי גרעין 'לב ציון', עולים מארה"ב וחברי בית"ר שחיפשו מקום להקמת יישוב ביהודה ושומרון, ואף גרעין של עולים מצרפת - תלמידי הרב ליאון אשכנזי - 'מניטו'. כמה שנים לאחר שנוסד היישוב הגיע לתקוע הרב מנחם פרומן, שכיהן עד אז כרבה של מגדל עוז, קיבוץ שאימץ את תקוע בשנותיו הראשונות. הרב פרומן השתלב בהוויה המיוחדת של תקוע, ובהמשך אף השתתף יחד עם הרב עדין שטיינזלץ בהקמת ישיבת ההסדר השוכנת היום ביישוב. כיום חיים בתקוע כ-4,000 תושבים.

 ילדות

נולדתי בארה"ב בבית ציוני ודתי. גדלנו על הרבה אהבה לארץ. החל מכיתה ח' התחלתי להשתתף בפעילויות של בני עקיבא, והייתי חברה פעילה בתיכון. מגיל מוקדם היה לי ברור שאני רוצה לעלות לישראל ולגור כאן. גם כשהכרתי את בעלי, אבי, היה לו חשוב שנעלה בשלב כלשהו לארץ. לשנינו היה חשוב למצוא בני זוג שיהיו מחויבים ברמה כזו או אחרת לעלייה. וברוך ה', כך זה היה. שנינו גם עוסקים בלימודי יהדות ואני מורה לתנ"ך. לימדתי גם בתיכון וגם במכללת אפרתה בירושלים. בימים אלו אני יוצאת לפנסיה. העיסוק שלי השפיע על הקשר שלי לארץ ועל אהבת הארץ.

בשנת 1966 אחי השתתף בחידון התנ"ך העולמי וזכה בו במקום חמישי. הייתה הרבה התרגשות במשפחה סביב זה. לפני כן, אף פעם לא היינו בארץ, והביקור בזמן החידון חיבר אותנו מאוד לישראל. מיד אחרי חתונתי עם אבי עלינו לארץ והתיישבנו בירושלים. גרנו שם כעשר שנים. הגענו לתקוע ב-1983 ומאז אנחנו פה.

הגעה לתקוע

מאוד דיבר אלינו נושא ההתיישבות ביהודה ושומרון. בנוסף, כיוון שהיינו די בודדים בארץ, חיפשנו גם קהילה. מי שהיה גורם משמעותי בהגעה שלנו לכאן היה הרב מנחם פרומן, רב היישוב, שהכרנו מישיבת מרכז הרב. גם הרעיון של יישוב מעורב מאוד דיבר אלינו. רצינו יישוב מגוון באמת. יש משהו באופי שלנו שאוהב את הגיוון והפלורליזם. אני לא אוהבת שכולם נראים אותו הדבר, זה חונק אותי באיזשהו מקום.

היישוב היה מאוד קטן ומאוד נידח. לא היו טלפונים. בקושי הייתה תחבורה ציבורית. הגעתי ליישוב כשהייתי בהריון עם הילד החמישי אבל למרות הקשיים, משהו במקום תפס אותנו. אולי האנשים, הרעיון, או הנוף. הרגשנו שאנחנו יכולים לתרום כאן תרומה משמעותית. גם באופן יחסי היו כאן לא מעט דוברי אנגלית, וגם מהבחינה הזו הרגשנו מאוד נוח.

אינתיפאדה

השנים הראשונות לא היו קלות. כשהתחילה האינתיפאדה הראשונה, ולאחר מכן האינתיפאדה השנייה, ספגנו אסונות רבים: הפיגוע כנגד מרדכי ליפקין, עולה מרוסיה, שעבר לכאן עם אשתו וארבעת ילדיו. מספר חודשים לאחר שעבר לכאן הוא נרצח בדרך מהגוש. האירוע המזעזע ביותר היה כמובן הרצח של שני הנערים, קובי מנדל ויוסף אישרן במערת חריטון במהלך האינתיפאדה השנייה. זו הטראומה של היישוב. כל האסונות האלו, במיוחד כשהם קורים בחצר האחורית של הבית, הם קשים מאוד. היישוב היה צריך להתגייס ולעזור למשפחות השכולות. הרבה שנים לפני שהיה לנו כביש נורמלי גם הנסיעה לגוש וגם לירושלים הייתה מסוכנת מאוד.

הילדים שלנו נסעו כל יום לבית ספר בגוש, והיו הרבה אירועי פח"ע. אחד מילדינו, שלמד באותה העת בכיתה א', סיפר לנו חלום שלו: הוא נוסע, ופתאום קבוצה של אריות תוקפת את ההסעה שלו. היה ברור שהילדים עוברים דברים קשים, וזה מערער. אבל בזכות האירועים האלו הקמנו כאן בית ספר, זה היה אחד השיקולים המרכזיים: שהילדים לא יצטרכו לנסוע. בזכות בית הספר הצלחנו להגשים את האידיאלים של היישוב, בין השאר כיוון שבית הספר משלב בין חילונים לדתיים. אני הייתי חלק מצוות ההקמה, וזה מאוד חיזק את הקשר שלי למקום.

בגלל האינתיפאדה, חלק מהאנשים עזבו, אבל אצל מי שנשאר, התפתחה פה מעין גאוות יחידה: אנחנו לא ניתן לערבים להכתיב את החיים שלנו. יש גם את העניין של האמונה: האמנו שאנחנו עושים את הדבר הנכון, ושהקב"ה יגלגל את הדברים כדי שנוכל להישאר פה. האמונה הייתה משמעותית לנו מאוד בנקודות האלו.

קרקעות ומאחזים

תקוע הוקמה לפני שהגענו לכאן. מי שדאגה לאפשרות של התפתחות תקוע היא עו"ד פליאה אלבק, מפרקליטות המדינה, שהגיעה לכאן ושרטטה את קרקעות המדינה שלאחר מכן הוקם עליהם היישוב. לאחר מכן נעשו פה מבצעי עלייה: לדוגמא העלייה לתקוע ב'. אנשים כאן הבינו שאם לא נתקע יתדות במקומות מסוימים לא נוכל לשרוד. אנשים שהיו מעורבים בכך קבעו עובדות בשטח. כיום, תקוע ב' ו-ג' מוסדרים. תקוע ד' טרם מוסדרת אבל אנשים גרים שם בשמחה ובנחת. בכלל, השכונות החדשות דומות יותר לתקוע בתחילתה: פחות בורגנות ויותר פשטות.

בשנות ה-80, כשתקוע עוד היה יישוב קטן עם 30-40 משפחות, באו  אינה ויניארסקי ז"ל ממקימות היישוב ובובי בראון יבדל"א והציבו דרישות לגורמים הממשלתיים בדרישה לקבל קרקעות רבות ואישורים לבניה. זה היה מהלך עם חזון, שלא הרבה יישובים הצטרפו אליו. כך יצא שאף בשנים שהייתה הקפאת בנייה בכל יהודה ושומרון פה הייתה בנייה רצינית מאוד, ובשנים האחרונות יש פה כל הזמן עוד ועוד פרויקטים. זה מדהים לחשוב איך במעשה שלהם הם קידמו את היישוב כל כך הרבה שנים קדימה.

 

המשך בגיליון הבא

עבור לתוכן העמוד