ישראל קיסר - מושב תומר

27/06/2018
ישראל קיסר - מושב תומר (הגדל)

 אני פוגשת את ישראל קיסר, חקלאי ומאבטח במועצה האזורית, נשוי לחבצלת ואב לארבע בנות שאחת מהן בחרה גם היא לגור במושב יחד עם בעלה ושני הנכדים. ישראל הוא פטריוט, חלוץ ואוהב אדם. המושב שהקים בעשר אצבעותיו הוא כיום אחד מהמושבים הגדולים בבקעת הירדן. הוא מונה כ-120 משפחות, והיד עוד נטויה.

"לתומר הגענו בשנת 1976 כזוג נשוי עם ילדה אחת. בהתחלה היינו עשר משפחות, ומאוחר יותר הצטרפו 10 משפחות נוספות בשתי פעימות. אחרי שנתיים של מגורים זמניים עברנו לישוב הקבע. לפני שהכרתי את אשתי לא ידעתי מה זה מושב. גדלתי בשכונת שערי חסד בירושלים, בפאתי רחביה-נחלאות, כעירוני לכל דבר. אשתי הגיעה ממושב גבעת יערים בפרוזדור ירושלים וכך התוועדתי לראשונה לצורת החיים הזו. כזוג צעיר הרעיון של הקמת מושב התגלגל לנו בראש, וכששמענו שתנועת המושבים מקימה יישוב חדש בבקעה, החלטנו להצטרף.

כזוג צעיר זה היה נראה לנו טבעי להקים יישוב צעיר שמתחיל מאפס ולגדול יחד איתו. היינו מאד תמימים, ילדים בני 24, וראינו את עצמינו כציוניים, חלוצים וכחוד החנית של החברה הישראלית. בתקופה ההיא הייתה תנופה מאד גדולה של התיישבות. כשהייתי אומר בירושלים שאני מתיישב בבקעת הירדן, זה כאילו שהייתי אומר שאני בסיירת מטכ"ל. אנשים הביטו אלינו, חלוצי ההתיישבות, בהערצה".

מה אפיין את המושב בראשיתו?

כאנשים צעירים הקפדנו להיפגש כמה שיותר בערבים, בחגים ובאירועים. הייתה בהתחלה אווירה של חצי-קיבוץ עם קהילתיות ועזרה הדדית. יצאנו הרבה לטיולים יחד והיינו פעלתנים. עבדנו מאוד מאוד קשה, יומם ולילה, עבודה עצמית בלי פועלים, כי זו הייתה התפיסה באותן שנים. מדי פעם הגיעו אלינו מתנדבים מרחבי העולם. בשבע השנים הראשונות עבדנו ללא הפסקה בגידול ירקות, מטעים, ענבים ופרחים, חלקם לייצוא. בשנת 1995 עזבנו את הענפים הללו לטובת מטעי תמרים. היום הענף העיקרי שלנו, בכל הבקעה, זה גידול תמרים והוא ענף מאד מוצלח. העבודה במטע לא מצריכה שהייה לאורך זמן בשטח, וכך אנו יכולים להתפנות ולעסוק גם בדברים אחרים".

מה היו הקשיים לאורך השנים?

"היינו מתיישבים תמימים ועברנו המון קשיים. בעצם עברנו את כל הטעויות והבעיות של המושבים והקיבוצים שהוקמו בשנות ה-50. הייתה בעיה של מחסור בליווי מקצועי, אם היו מצמידים לנו אז איש כלכלה שירכז את המשקים שלנו ויבדוק כדאיות, הרבה עגמת נפש הייתה נחסכת. מבחינה קהילתית המושב נוהל נהדר, אך בכל הנוגע לניהול הכלכלי הדברים לא עבדו נכון. למוסדות ששלחו אותנו הייתה אחריות כלפינו וגם היה כסף, אך כשהוא הגיע לא נוצל במקומות הנכונים. לכל אזור היה 'ארגון קניות' עם גזברות שטיפלה בענייני הכספים וריכזה עבורנו את כל הקניות הנדרשות לבניית המשק החקלאי. אנחנו ידענו למשל שחממה תעלה לנו כך וכך כסף, אך כשהחממה והציוד הגיעו גילינו שהעלויות הן פי כמה וכמה ממה שחשבנו מראש, וכך נשארנו עם חובות. 'ארגון הקניות' התמוטט בשנות ה-90 והממשלה נכנסה לעובי הקורה כיוון שכל המושבים והקיבוצים נקלעו לקשיים.

הוקמה ועדה שבה כל מושב וכל קיבוץ קיבל טיפול פרטני ורוב החובות נמחקו, אך השאירו לכל אחד מאיתנו חבילה קטנה שיסחב על הגב. אחר כך יצאנו לדרך חדשה שבה אנחנו עצמאיים בהתנהלות הכלכלית, מול הבנקים, מול מס הכנסה, וזה היטיב איתנו. ברגע שכל חקלאי נדרש להשיג את הכסף בעצמו אז אנשים נכנסו לפחות הרפתקאות. בשלב הזה אני, יחידי מתומר, עזבתי את החקלאות, והלכתי להיות שכיר. הצעד הזה היטיב עם משפחתי מכיוון שכך יכולנו להתנהל בצורה יותר שפויה כי בחקלאות אין יציבות. אחרי שכמה מחבריי הסתבכו בחובות, גם הם עזבו את המשקים ויצאו לעבוד בחוץ. כיום ישנם 15 חקלאים בתומר שמגדלים על שטחים של מאות דונמים. אני, וכל אלו שעזבו את החקלאות, משכירים להם את השטחים שלנו".

יש מי שיגיד שבקעת הירדן היא שטח כבוש, שאינו חלק ממדינת ישראל.

"כל טענה כזאת לא משפיעה עליי כי אני יודע את העובדות לאשורן. אי אפשר למכור לי כל מיני סיפורים שלא נבראו. זה הבית שלי, בניתי אותו בשתי ידיי ואין דבר שיותר שייך לך מדבר שבנית בעצמך. אני רואה את עצמי כמתנחל גאה. זו לא מילת גנאי עבורי, אלא להיפך, זו מילה שזוקפת לי את הגב. לפני שהגענו לבקעת הירדן לא היה פה כלום, בטח שלא חקלאות. החקלאות התחילה כשישראלים הגיעו לבקעת הירדן, ומיד הרגשנו פה בבית, מחוברים למקום, לרעיון ולהגשמה.

לצעירים של היום יש בעיה של ידע. יש בורות בנוגע למה שהיה כאן מקום המדינה. כיוון שהם לא יודעים את ההיסטוריה ולא מצויים בעובדות, הם נהיים מבולבלים בערכים שלהם. צריך לחבר את הנוער מכל רחבי הארץ למורשת של בקעת הירדן, לדמויות שהקימו את המדינה בעשר אצבעותיהן, בעבודה קשה ובעמל. הילדים שלנו, לעומת זאת, גדלו כאן והם מחוברים לערכים מכיוון שהם ראו את הדברים מקרוב".

זו הסיבה שבגללה בני המושב היום חוזרים לכאן ובונים את בתיהם?

"הילדים שלנו אכן חוזרים בהמוניהם לגור במושב, כשאחת מהן היא בתי עם בעלה ושני הנכדים. זה נעים ונחמד לגור ליד הילדים וגם מאפשר לי לעזור כשצריך. כמובן שזו תחושה של סיפוק שהם ממשיכים את הדרך של ההתיישבות וממלאים אותי גאווה".

כיצד הרחבתם את המושב עד לגודלו הנוכחי?

"מושב תומר מעולם לא הפסיק לקלוט משפחות ולהתפתח, כי הבנו שאי אפשר לשקוט על השמרים. ידענו שאם לא נקלוט זוגות צעירים מלאי חיים ותוססים, בסוף נהיה 'מושב זקנים'. היום המושב שלנו הוא אחד המושבים הגדולים בבקעה ומונה כ-120 משפחות. חסרים לנו כרגע עוד מגרשים לבנייה ויש תור ארוך של בני המושב שרוצים לחזור ולבנות פה את ביתם".

"המושב שלנו", מוסיף ישראל למנות את הצלחתו של תומר, "הוא בעל מודעות גדולה כלפי האחר. יצרנו חברה שמקבלת כל אדם כמו שהוא ואנשים מרגישים פה רצויים, כך שהם משתלבים אצלנו מאד מהר. תמיד הקפדנו שתהיה כאן חברה מזמינה, בעלת אכפתיות אחד מהשני, וכל אחד שנקלט העביר את זה הלאה. כבר משלב ההקמה הקפדנו על לראות את הדברים הטובים בבני האדם, חיוביות, עין טובה.

"יש אצלינו במושב הרבה עזרה הדדית. אם זו יולדת שעוד לפני הגעתה מכינים לה את הבית, מנקים לה, מכינים אוכל. אם יש מצב של מישהו שנפל למשכב אז הקהילה מטפלת, מבשלת, תומכת. ישנה ערבות הדדית ומחויבות איש לרעהו".

האם המציאות הביטחונית לא החלישה אתכם לאורך כל הדרך?

"היו אצלנו כמה מקרים של פיגועים. בת המושב שלנו נרצחה על ידי מחבל שארב לה בכביש 90. זה מאד הכעיס אותנו וכאב לנו מאד, אך אף אחד לא חשב לעזוב. להיפך, מקרים כאלו גורמים לדבר ההפוך ממה שמקובל לחשוב. אנשים דבקים במקום ונאחזים באדמה, ומתאחדים יותר איש עם זולתו".

כיצד תומר, בעל אופיו החילוני, משמר זיקה למסורת?

"הגרעין הראשון של המושב היה מבתים דתיים והיה לנו ברור מלכתחילה שיישוב יהודי צריך בית כנסת. ייסדנו בהתחלה חדרון קטן ואחר כך בנינו בית כנסת מאד מכובד ויפה. בלילות שבת ובחגים בית הכנסת מתמלא והילדים חוגגים בו בר-מצוות. בראש השנה וביום הכיפורים מגיעים חבר'ה מישיבת מרכז הרב להתפלל איתנו ואנו צופים שזה יימשך עוד שנים רבות וטובות".

עבור לתוכן העמוד