חגית טנא - חמרה

20/06/2018
חגית טנא - חמרה (הגדל)

המושב חַמְרָה שייך לארגון מושבי האיחוד החקלאי ולמועצה אזורית בקעת הירדן. הוא הוקם ב-4 במאי 1971 כמושב שיתופי במורדות השומרון, בערוץ נחל תרצה, בחלקה הצפוני של בקעת הירדן. היישוב נקרא "חמרה" משלוש סיבות - תל חמרה הסמוך אליו, גידול גפנים ליין נקרא בארמית 'חמרא' והוא מאפיין את האזור וצבעה האדום של הקרקע המקומית.

כיום, למושב חמרה, מספר גידולים משותפים: 230 דונם של מטע תמרים אורגני בגאון הירדן, לולים לגידול תרנגולי הודו ושטחי אדמה לגידול ירקות. בחמרה 41 בתי אב, מתוכם כ-15 משפחות צעירות של בנים ובנות שנולדו וגדלו ביישוב, ובחרו, לאחר נישואיהם, להקים בו את ביתם.

 

אני שואפת אוויר קריר מלוא ראותיי ויורדת מביתי על ההר דרך מורדות השומרון לבקעת הירדן. הר הסרטבה בקו האופק במלוא זוהרו מחייך אליי. כשאני מבחינה בנווה מדבר מוריק בלב השממה, אני יודעת שהגעתי ליעד, מושב חמרה.

את חגית טנא, חקלאית עיקשת ומעוררת השראה, הנמנית עם גרעין המייסדים של המושב, אני פוגשת בביתה. חגית נעימה ומאירת פנים וביתה שובה לב. יש בו ציורי מים ושמן מרהיבים, פסלים מיוחדים ואוסף נדיר של מאובנים יפהפיים.

אני שומעת מקהלה עליזה של ציפורים, ושואלת: "יש לכם כלוב תוכים?" אבל חגית מצביעה על מקור הציוצים, עץ פיקוס עצום שבחצר, ואומרת: "כשעלינו על הקרקע לא הייתה פה שום ציפור".

 

העליה לקרקע

"בחודש מאי 1971", היא מספרת, "הגענו לחמרה עם תינוק בן שנה וחצי. ראיתי מודעה בעיתון בה נכתב ש'האיחוד החקלאי' יוזם עליה לקרקע בבקעת הירדן והחלטתי להצטרף. הריחוק לא הפריע לי, למרות שבאמת היינו רחוקים כי הכבישים של היום זה לא מה שהיה פעם. היו שערים צבאיים על כביש 90 ועד שש בערב היינו חייבים לחזור למושב.

"באנו לכאן כיוון שזה היה ה'הודו' שלנו. בימים ההם עוד לא רווחה התופעה של בחורים ובחורות שעושים טיול גדול למזרח אחרי הצבא, אז כאן מצאנו את הניתוק, את המרד בכל העולם ובהורים. האמת היא יש כאלה שאומרים שעוד לא גמרנו את המסע ואנחנו עדיין בהודו", היא אומרת בקריצה.

"באנו הנה 'לבנות ולהבנות'. יצאנו מתוך עולם הנוחות להרפתקאה, לראות עולם. היינו היישוב האזרחי הראשון שעלה בבקעה, שאר היישובים היו בהתחלה האחזויות נח"ל. מי שהעלה אותנו לקרקע היו חברי מפלגת מפא"י", חגית מדגישה ומוסיפה עם נימה עדינה של כאב, "היינו בעיניהם כציונים וחלוצים וזה היה כבוד מאד גדול להיות מתיישב, לפני שכתשו אותנו כ'מחסלי השלום'".

"דיין, פרס, רבין וגבתי, כולם חיזרו אחרינו, והמוסדות הם אלו שהקימו את המקום. כל זאת בהשראתו ובדרבונו של גנדי, אלוף פיקוד המרכז דאז, שראה את הדברים בראיה ביטחונית וסבר שצריך להקים נקודות התיישבות במקומות אסטרטגיים. הוא גם חשב שצריכים להגיע לבקעת הירדן אזרחים ולא האחזויות נח"ל שבפקודה אחת מורידים אותן מן הקרקע. גנדי היה ידען גדול, אהב את ארץ ישראל והיה בקיא בהסטוריה ובארכיאולוגיה שלה. היה תענוג להיות בקשר איתו", מספרת חגית בהערכה רבה כלפי מי שדחף את מפעל ההתיישבות בבקעת הירדן ואף תמך בתושבים החלוצים בדרכים לא שגרתיות.

"עלינו לחמרה במאי, והגיע חג הפסח. היינו 3 משפחות ו-15 רווקים בלי שהיה פה כלום. לא עץ, לא שיח, לא ציפור, רק אדמה אדומה. זה היה מקום נורא בודד באמצע המדבר. פתאום, בערב פסח, בשעה 16:30 אחר הצהרים נחת פה מסוק וממנו ירד גנדי. הוא הגיע להגיד לנו חג שמח ולחלק לילדים צעצועים. אני לעולם לא אשכח את המחזה הזה. בתחושה שלנו ישבנו בדד על ראש ההר ופתאום מישהו יודע שאתה קיים".

 

פרנסה

"בהתחלה חיינו ב'מושבוץ', שמשמעותו היא שילוב של מושב וקיבוץ. היה לנו חדר אוכל משותף ופעוטון וכולנו עבדנו בחקלאות. לאחר כשנה מרגע עלייתנו לקרקע הסתיימה בניית הבתים, אך עד אז לא היו שבילים והאדמה האדומה שבישוב הפכה לבוץ טובעני. לאחר זמן מה פתחנו מכולת קטנה והתחלנו לחיות יותר בהפרטה, אך הפרנסה הייתה מאד בדוחק וקיבלנו דמי מחיה מהסוכנות. הגידולים החקלאיים היו ניסיוניים כי אף אחד לא ידע איך להתנהל בחבל הארץ הזה. פעם ברגע של מירמור שאלתי את אנשי הסוכנות: 'למה לא בדקתם מה אפשר לגדל פה לפני ששלחתם אותנו לכאן?'. הם השיבו שאם הם היו בודקים לפני אף אחד לא היה בא. ובכל זאת גידלנו ירקות, אבטיחים, מלונים. מאוחר יותר כל אחד מהתושבים קיבל שטח שעליו בתי רשת או חממות על מנת לגדל פרחים ליצוא. הנושא של היצוא היה קריטי למדינת ישראל שניזקקה לדולרים. בהתחלה גידלנו את הפרח עדעד כחול ואז עברנו לוורדים שהצליחו מאד. היה להם שם טוב בבורסות בהולנד ובגרמניה והיה אפשר סוף סוף להתקיים מהם בכבוד.

"אחרי 20 שנה, הענף הלך ודעך כי הקניינים ההולנדים גילו שאפשר לגדל באפריקה ורדים בהרבה פחות כסף ולשלוח לבורסות באירופה. שוב התחיל משבר של מה מגדלים במקום ורדים, ועם השנים היו אנשים שעזבו את החקלאות. אנחנו עשינו נסיונות עם שיחים ופרחים שונים עד שמצאנו ענף ירוק המקשט זרים, 'אספרגוס וירגטוס' שמו, שאמנם לא משלמים עבורו הרבה אך גם לא מוציאים הרבה כסף בגידולו, הוא לא מפונק ולא חייבים לקטוף אותו בזמן מאוד מסוים.

"גידלנו את האספרגוס 15 שנה עד לנפילת 'אגרקסקו', שהיא החברה הישראלית העוסקת בייצוא תוצרת חקלאית מישראל. בשנת 2011 עברה 'אגרקסקו' משבר חמור ובסופו נמכרה והפכה לחברה פרטית. בעקבות המשבר לא היה לנו יצואן ולא הצלחנו למכור בחו"ל. הבנתי שאין יותר סיכוי והלכתי וסגרתי את המים בחממות. לא יכולתי יותר לעבוד כל כך קשה מבוקר עד ליל, בחום העז וללא תמורה הולמת. כולם סביבי נרעשו שאני, החקלאית, עשיתי מהלך דרסטי כזה, אך לאחרים גם כן "נפל האסימון", ובמוקדם או במאוחר הם עשו כמוני".

 

בטחון

חגית מספרת לי שתושבי הישוב לא חיו בפחד ולא חשו מאוימים גם לא בשנים בהן היו חדירות של מחבלים מירדן וגם לא באינתיפאדה של שנת 2000. "היינו מאד נאיבים וחשבנו ש'לנו זה לא יקרה'. הייתי נוסעת לירושלים בחיל ורעדה לבקר את בתי שלמדה באוניברסיטה העברית. שם ממש פחדתי, אך בחמרה חשתי בטוחה". אולם פיגוע רצחני קטע באחת את השקט והשלווה במושב. בפברואר 2002 חדר מחבל למושב בשעות הערב, השתלט על בית פרטי והרג ביריות את רס"ר משה מג'וס מקונאן, בן 33, את חברת המושב, מירי אוחנה, בת 50, ואת בתה יעל, בת 11.

"הפיגוע הזה הרג אותנו", משתפת חגית עם דמעות בעיניים. "מירי היתה חברה מאד מאד טובה שלי ועד היום אני לא יכולה לעכל את הדבר הזה. זאת היתה תקופה קשה".

 

 מזג האויר

"איך התמודדתם עם מזג האוויר בימי הקיץ הלוהטים?", אני שואלת את השאלה המתבקשת. "אני הגעתי מחיפה ושם הזעתי יותר כי הלחות שם מאד גבוהה, פה מזג האויר יבש. במרכז הארץ ממש נוטפים בימות הקיץ וכשהגעתי לכאן החום לא הפריע לי. באופן יחסי היום הרבה פחות חם מימי ראשית המושב כי יש לנו דשא ועצים, אז היה מדבר בלי שום דבר ירוק.

"בשבתות קיץ, כשהמושב היה בראשיתו אפילו עץ לא היה לתת מעט צל וקרירות. גם מכוניות לא היו לנו, אז לקחנו טרקטור עם עגלה, העמסנו את כל הילדים ונסענו לבריכה במושב ארגמן הסמוך", נזכרת חגית.

מבט לעתיד

"היום המושב שלנו מונה 41 משפחות שמתוכם הרבה ילידי חמרה שחזרו לגור במחוז ילדותם. נשמח שתהיה קליטה של הרבה משפחות שייבנו אצלינו את בית חלומותיהם. הנכדים שלי מגיעים לכאן לביקור", מספרת חגית בגאווה, "ואומרים שלחמרה הם הכי אוהבים לבוא".

אחרי ביקור חמים ונעים כמו שחוויתי אני מבינה גם למה.

עבור לתוכן העמוד