תולי שיינפלד - כפר עציון

21/02/2018
תולי שיינפלד - כפר עציון (הגדל)

כפר עציון עלה לקרקע לראשונה באפריל 1943 (ניסן תש"ג) והיה לקיבוץ הראשון מבין ארבעת קיבוצי גוש עציון, יחד עם משואות יצחק, עין צורים ורבדים. במלחמת העצמאות עמד כפר עציון בפני מבחנים קשים מאוד, צבאיים ואזרחיים, ובמהלך המלחמה נפלו שמונים וחמישה מחבריו, בעיקר בקרב האחרון שהתרחש ערב הקמת מדינת ישראל. שרידי הקיבוץ, בעיקר אלמנות ויתומים שפונו לירושלים בראשית הקרבות, יצאו למסע נדודים ובין השאר גרו ביפו, בשכונת גבעת עלייה. ביומה השלישי של מלחמת ששת הימים שוחרר גוש עציון, ובני כפר עציון החלו ללחוץ על לוי אשכול שיתיר את עלייתם בשנית להר. בכ"ב באלול תשכ"ז עלו הבנים שנית. לפני כעשור נפתחה שכונת הרחבה קהילתית בקיבוץ, ולפני כשנה וחצי נערכו מספר שינויים בתקנון הקיבוץ כדי לאפשר את קליטת דור ההמשך. כיום מונה הקיבוץ כ-1,100 תושבים.

תולי שיינפלד נולד בשנת 1947, בן לצבי ומינה, חברי כפר עציון. אביו צבי נהרג בקרב האחרון על כפר עציון, בד' באייר תש"ח. בגיל שנה יצא תולי מגוש עציון יחד עם שיירת האימהות והילדים למנזר רטיסבון שבירושלים, ובהמשך גדל בשכונת גבעת עלייה שביפו עד למלחמת ששת הימים יחד עם שאר שרידי כפר עציון. שירת בנח"ל בטירת צבי, ולאחר מלחמת ששת הימים היה בן מקימי קיבוץ כפר עציון. בהמשך עבד כלולן, ריכז את המשק, ניהל את מפעל אמגזית, והיה יו"ר ההנהלה הכלכלית של הקיבוץ. נשוי לפוריה עימה אותה הכיר בגרעין הנח"ל, ואב לשישה ילדים וארבעה עשר נכדים.

ילדות בגבעת עלייה

הזיכרונות הראשונים שלי הם מגבעת עליה. הזיכרונות דווקא נעימים מיוחדים: בית ילדים, לינה משותפת, משגעים את שומרת הלילה, משתוללים בחצר הגדולה, חופשיים כמו ילדי רחוב, ילדי בר. מצד אחד מטפלות קשוחות שהכריחו אותנו לגמור מהצלחת את התרד המגעיל, ומצד שני היינו חופשיים בחוץ עד שעה מאוחרת, ובילינו בים במשך כל היום. אני זוכר שהאימהות הסתכלו עלינו בדאגה שאומרת: מה יהיה איתם? ובאמת אין להן כוח וזמן לעשות עם זה משהו.

גרנו ביפו, אבל באמת גדלנו בבת ים. בבית הספר "תחכמוני". הקריאה: "הרם דגל, בני עקיבא סניף בת ים", עוד מהדהדת באוזניי בכל שבת ארגון ועד היום אני בודק מה קורה עם הפועל בת ים. בת ים הייתה אז עיר קטנה ולפחות הדתיים הכירו כולם את כולם. החולות הקיפו את העיר והיו כר נרחב להרפתקאות. אהבתי את בת ים של אז.

בני כפר עציון היו המשפחה הרחבה האמתית שלי, גם אחרי שהתפזרנו. הקייטנות, הפגישות בהר הרצל ובשמחות, כל אלו שמרו על הקשר. הם היו קבוצת ההתייחסות שלי. נשארתי אחרון בגבעת עלייה ולאט לאט החברים נשרו, אך מעולם לא הרגשתי שהתפרקה החבילה ומעולם לא הרגשתי עירוני. בתיכון זה קצת השתנה. בצייטלין שבצפון תל אביב כבר נחשפתי לחברים אחרים אבל צ'ייק ושמעון עזרו לי לשמור על הגחלת.

אהבה בנח"ל

היה לי ברור שאני יוצא לנח"ל, לא הייתה בכלל מחשבה אחרת. אני הולך להיות קיבוצניק ואפילו קורס טייס לא הצליח להסיט אותי מהמטרה. היינו גרעין ענק, יותר ממאה חברים. גם לפוריה, שאיתה התחתנתי מאוחר יותר, היה ברור שהיא יוצאת לנח"ל, למרות שהייתה הבת היחידה מכל הסניף שיצאה לנח"ל. מתוך הגרעין עצמו יצאו יותר מ-15 זוגות ואני ופוריה היינו אחד מהם. היינו בטירת צבי ואהבנו מאוד את המשק. עד היום אנו, חברי הגרעין, נפגשים כל שנתיים-שלוש ומאוד שמחים להיפגש.

מלחמת ששת הימים

המלחמה תפסה אותי באמצע הסדיר, כבר חייל ותיק, ערב אימון מתקדם. הייתי בגרעין עם שלושה בחורים נוספים מבני כפר עציון: שמעון קרניאל, יצחק דמסט וירוחם כ"ץ וצורפנו לשתי פלוגות של גולני. נלחמנו בשכם ואחר כך השתתפנו בכיבוש רמת הגולן. התאמנו לעלות לרמת הגולן, אבל עם התפתחות המלחמה היינו דווקא בכוח שכבש את שכם. בשלב כלשהוא עלינו לגג של אחד הבתים הגבוהים בעיר, ונאלצנו להתמודד עם צליפות מרכסי גריזים ועיבל. פתאום קפצו עלינו החברים, והודיעו לנו שברדיו הודיעו על שחרור גוש עציון. זו הייתה שמחה אמתית.

בימים שלאחר המלחמה החל חנן פורת לארגן את בני כפר עציון לעלייה מחודשת להר. לצערי הרב הייתי צריך להישאר עוד חצי שנה בשירות פעיל, הגדוד שלנו הוסב מחי"ר לשריון ונשארנו על גדות התעלה.
כך לא זכיתי להיות ב"מייפלאוור" של החבורה שהקימה את היישוב. עד היום אני סובל מהתדמית של "החדש". ההורים שלי כלל לא התנגדו כשהחלטתי לעבור מטירת צבי לכפר עציון. אמא הייתה מגיעה פעם בשבוע עם אוכל ומביאה כבד קצוץ לילדים הקטנים בבית הילדים כדי לחזק אותם.

היינו קיבוץ פורץ דרך. כבר מההתחלה הודענו להנהלת הקיבוץ הדתי שאצלנו לא תהיה לינה משותפת בבית הילדים, האימהות הצעירות לא היו מוכנות לדבר כזה. לדבר אחד פוריה לא התרגלה עד היום, לקור העז ששורר כאן. חמישים שנה שהיא אומרת לי – "אני לא נשארת פה עוד יום אחד".

העלייה

מיד לאחר השחרור, באביב 1968, עליתי לכפר עציון. גרתי בניסאן (מבנה קל שהושאר על ידי הצבא הירדני במקום), יחד עם עוד שני רווקים: שמעון יצחק ועוזי גרינבוים. כל הקיבוץ התנהל בניסאנים: חדר האוכל, המשרד, מגורי החברים. המון אנשים הגיעו לבקר אותנו והתרגשו על העלייה המחודשת לקיבוץ, אבל בשלב כלשהוא העניין קצת החל להעיק, בעיקר כאשר אותם מבקרים נכנסו לניסאן בלי רשות. בשלב כלשהוא סגרנו את דלת הניסאן עם מסמרים, ויצאנו ונכנסנו דרך החלון.

השנה הראשונה בכפר עציון זכורה לי כמו חיים בחלום מתמשך. הכול היה נראה לי קסום, המגורים בניסאן, העבודה של נטיעות בקרן קיימת, הקמת הענפים הראשונים - הדיר, הלול, חממת הציפורנים. רוב העבודות היו בייעור, למען הקק"ל, נטענו אז את כל העצים הקיימים היום בסביבות גוש עציון. במשך היום חפרנו בורות לעצים, ובסוף היום הגיע נציג קק"ל כדי לספור את הבורות ולשלם לנו לפי התפוקה.

נושא המים היווה את אחת הבעיות הקשות. בתחילה הכשרנו את הבריכה ששימשה את חברי כפר עציון במהלך מלחמת העצמאות, שהכילה כ-1,000 קוב. קיבלנו שני משאיות מים מהסוכנות כדי להוביל מים מירושלים, הבעיה הייתה שאחת מהמשאיות הללו שימשה קודם לכן להעברת ביוב, ולמרות שניקינו אותה שרידי הביוב נותרו. מספר אנשים חלו בצהבת זיהומית מהמים, ביניהם פוריה שהייתה בהריון עם שחר, בנינו השני. עד היום טוענים במשפחה ששחר בלונדיני בגלל הצהבת של פוריה.

החתונה והשנים הראשונות

כשעלינו לקיבוץ היו רק שני זוגות נשואים, והיינו בטוחים שאנחנו נהיה הזוג הראשון שמתחתן כאן, אבל עד שהסתכלנו ימינה ושמאלה התחתנו כבר שלושה זוגות לפנינו. החתונות התקיימו תחת כיפת השמיים, וקבענו את חתונתנו לסוף אוקטובר 1968, בלי לחשוב יותר מידי על ההשלכות האפשריות של הקור בגוש. ערכנו שולחנות, סידרנו חופה, ובסוף - שומר פתאים ה' - היה קצת קר, אבל לא נורא.

גרנו בשנים הראשונות ליד הדיר. כשהטלאים הרכים היו נגמלים היו לוקחים אותם מאימם לדיר היונקים, ובימים הראשונים באופן טבעי הם היו בוכים, והאימהות היו עונות להם מהדיר הסמוך. לאחר שהיינו מרדימים את הילדים אני ופוריה היינו הולכים יחדיו לחדר האוכל. פעמים רבות היה נשמע קול בכי מכיוון הניסאן שלנו, פוריה הייתה שולחת אותי לראות מה קורה עם הילדים, והנה מסתבר שפוריה שמעה את פעיית הטלאים ושלחה אותי לחינם.

עובדים בלול

עוד בטירת צבי עבדתי בתרנגולות ההודו, כך שבאתי לכפר עציון כלולן מנוסה. כבר בהתחלה נמסרו לידי מושכות הענף והחזקתי בהן שנים רבות. הייתי שותף להקמת רוב הלולים בקיבוץ שרובם ככולם קיימים עד היום.

כמה שנים אח"כ הקמנו את ענף הרבייה ונעשינו שותפים במדגרה. נסעתי להולנד ולאנגליה כדי ללמוד איך מזריעים ואיך חולבים. כשאני מסתכל אחורה 40 שנה ורואה איך הפך הענף הזה לבסיס הכלכלי העיקרי שלנו מתרחב קצת הלב. במשך השנים עבדתי בשתי קדנציות במדגרה, חלק מהזמן בניהולה. עד היום כשאני פוגש מכרים ותיקים הם שואלים: "אתה עוד בהודים?".

בניית המשק

לאחר ששבתי ממלחמת יום הכיפורים, ביקשו ממני לרכז את המשק. מכיוון שהייתי, כאמור, עד אז רק לולן פשוט, נכנסתי לתפקיד בדחילו ורחימו. התפקיד פתח לי את העיניים ולימד אותי רבות על שאר הענפים ובעיקר על התהלכות במסדרונות המוסדות המיישבים שהחשוב ביניהם הייתה הסוכנות היהודית. לאחר מן למדתי ברופין מנהל עסקים ועיקר התודה על כך מגיעה לפוריה שנשארה עם ארבעה ילדים בעוד בעלה לומד בתנאי פנימייה מפנקים. בכל השנים שלאחר מכן הייתי בתפקידי ניהול, הן במדגרה ובקדנציה נוספת של ריכוז משק. בשנים אלו התפתחו הענפים מאוד. המטע גדל, הגד"ש החל לקבל את תחילת צורתו הנוכחית בבניית מאגרים, ובעיקר במעבר לעבודה עם קבלנים והורדת העלויות הקבועות הגבוהות שהוא סחב כל השנים.

הניסיון הארוך והמעניין ביותר בתקופה הזו היה ניהול מפעלי התעשייה של הקיבוץ - אמגזית ופלנרו. במשך 10 שנים ניהלתי את התעשייה שהיוותה תקופה ארוכה מקור עיקרי לתעסוקה והכנסה לקיבוץ. השנים האחרונות היו מאתגרות במיוחד כי היה צריך למצוא תחליף לייצור המקומי המסורתי שהתקשה להילחם בייבוא מהמזרח. לבסוף נאלצנו למכור את המפעל.

בשמונה עשרה השנים האחרונות עשיתי הסבה והתחלתי לעבוד עבודת חוץ כמזכיר יישובים, תחום שהתברר לי כמתאים לאופיי ושאני נהנה ממנו מאוד. כ-13 שנים הייתי במזרח הגוש, בתקוע ובנוקדים. אני מרגיש קרבה ליישובים האלה, הם השאירו בי חותם ואני חושב שגם אני בהם. הצלחתי בעזרת ה' לחוות יחד אתם פריצת דרך ענקית ומיישובים שמנו כ-300 משפחות הם מתקרבים היום ל-1500 משפחות. אני ממשיך גם היום במשרה חלקית ביישובים אחרים ומקווה לעזור להם ככל יכולתי ולתרום להם מהניסיון שצברתי.

בימים אלו ובמקביל לעבודתי כמזכיר ביישובים אחרים, אני מנסה יחד עם אחרים לפתח את המרכז המסחרי בכניסה לקיבוץ שהולך ומתפתח.

ההרחבה הקהילתית והשינוי

כבר יותר מעשור שאני סובר, יחד עם אחרים, בקיבוץ שאם לא נדע להשתנות, לא נשרוד כחברה וכקהילה בעלת מטרות משותפות. כבר יותר מעשר שנים שאני שותף למאמצים למצוא את הדרך כדי שנוכל ביחד לבנות משהוא חדש שנבנה בהסכמה.

עבור לתוכן העמוד