יהודית קצובר - קריית ארבע – חלק א'

7/02/2018
גרשון  אליאנס (הגדל)
גרשון אליאנס

מתחילים מההתחלה

נולדתי באייר תש"ז בטרנסילבניה (היום בריבונות רומניה, פעם הונגריה), להורים חסידי סאטמר, אבל ציוניים, אשר היו שייכים לפועלי אגודת ישראל. הוריי נישאו לאחר השואה, בהתחלה לא מתוך אהבה, אלא כדי לבנות את עם ישראל מחדש. שלושה ילדים הביאו לעולם, משפחה גדולה במושגים של אירופה אחר המלחמה. בהיותי בת 12 עלינו לארץ ישראל.

גדלתי ולמדתי בכפר אליהו שעל יד גדרה. ב-1966, עם תעודת הוראה ביד, ירדתי לדרום, לדימונה, שם הכרתי את בעלי צבי, נישאנו, ושנינו שקענו בהוראה ובעשייה. את מלחמת ששת הימים "עשינו" במקלטים של ביה"ס שבו שהו כל התלמידים עם הוריהם. שחרור ירושלים הרעיד את הלבבות וזקף את קומתנו.

 

עוברים לקריית ארבע חברון

 

בני, אחיו של צבי מתחתן בחברון, הוא ובינה מתגוררים בבית הממשל ואנו באים לבקר. באחת הפעמים בני אומר לצבי תוך כדי סיור באזור "כאן תקום קריית ארבע". צבי, בלי להתייעץ איתי, מבטיח: "אם תקום כאן עיר, אנחנו באים".

באוגוסט 1971 קריית ארבע קמה ומי שמכיר את צבי יודע שאצלו הבטחה מקיימים. נאבקתי קשות. היה לנו טוב בדימונה. עשיה חברתית וקהילתית בנגב - מה עוד צריך? אלא שצבי טען, בצדק, "לדימונה יהיו רבים שיבואו, לחברון פחות. האתגר עכשיו ליישב את המקומות ששוחררו". לא היה קל. בפרספקטיבה של שנים, למזלי, צבי גבר וניצח.

הגענו לקריית ארבע ביום האכלוס הראשון, ערב ראש השנה 1971. אין רופא, אין טלפונים, אין מדרכות, בחורף בוץ בכל מקום, אין תחבורה. למזלי הרב לוינגר זצ"ל, שהיה ראש הוועד, ניסה לעזור לי במצוקתי. התחלתי לעבוד כרכזת תרבות בצמידות אליו. הדוגמא האישית של הרב, המסירות שלו, ההסתפקות במועט של המשפחה, ההירתמות הטוטאלית של הרב לרעיון, שיחות רבות וויכוחים אין ספור, שברו את חומת הניכור. התחלתי להשתתף במאבקים הצודקים לפיתוח הקריה, להרחבת שעות השהייה במערת המכפלה, הכניסה לבית הדסה והשהייה שם במשך חודשים, יחד עם 13 הנשים והילדים בהנהגת הרבנית מרים לוינגר, היוו כור היתוך מושלם.

למדתי מהרב, ומנסה בכל פעולותיי לפעול על פי שלושה עקרונות שלימד אותנו: ליזום - לקבוע עובדות בשטח, הסברה של הפעולה, לובי בכנסת ולרומם את הממשלה.

 

סיפור בית הדסה ראוי להפקת סרט הוליוודי

קריית ארבע בהקפאה. אין בנייה. מתכנסים לישיבה בבית הרב לוינגר כדי לדון כיצד פורצים את החומה. הרעיון של "בית הדסה" היה של הצייר ברוך נחשון ששרה אשתו, עם עשרת ילדיהם, הייתה בין הנכנסות. על תכנון מבצע הכניסה לבית הדסה וכל הלוגיסטיקה היו מופקדים זמביש ודומפה (אהרון דומב). עלינו לתוך משאית בשעת לילה מאוחרת, 13 אמהות ו-45 ילדים עם ציוד מינימלי. הרעיון שנשים וילדים ייכנסו ללא הבעלים נשען על התפישה שראש הממשלה בגין, ג'נטלמן פולני, לא יפנה נשים. הכניסה הייתה בחמישי לפנות בוקר, כך שאם נצליח להישאר חמישי, שישי, שבת, תהיה כבר "חזקה". הגענו עם המשאית לצד האחורי של בית הדסה. סולם הורם. עלינו עליו אחת אחת. עברנו את הגדר ומצאנו את עצמנו בחצר בית הדסה. בצד הקדמי של בית הדסה שמרו חיילים דרך קבע, בגלל ניסיון כניסה קודם. היינו חייבות לשמור על שקט מוחלט כדי לא לעורר את תשומת ליבם של החיילים. אחד הניסים הגלויים היה שאף ילד לא צייץ ולא בכה בשעות אלה.

נכנסנו לקומה התחתונה של הבניין. חושך מוחלט. אבק של שנים היתמר יחד עם כל פסיעה שלנו פנימה והתמקמנו ללינה חטופה. אור הבוקר עלה והחיילים הופתעו לראות את האורחות והילדים בבניין, וגם אנו התחלנו לסרוק את הבניין ולנסות לקיים בו שגרת יום.

מפקד האוגדה, פואד בן אליעזר, מגיע ומחליט שאין יותר כניסה לבית הדסה, עורך רשימה שמית - מי שנמצא יכול להישאר. אם יוצאים לא חוזרים.

ליל שבת ראשון, בלי הבעלים, קצת תוגה בלב שבמהרה תתפוגג. עם סיום תפילת קבלת שבת במערת המכפלה, כל הציבור מגיע לבית הדסה ופורצת שירה אדירה מהדהדת למרחקים. עד היום, כשאני נזכרת במעמד הזה, ההתרגשות גוברת ורעד קל עובר בכל גופי. השירה הזאת בלילות שבת, כשאנחנו בפנים והם בחוץ, נמשכה כל תקופת היותנו בבית הדסה. היו ביקורים רבים של פוליטיקאים, פרי עבודתו של הרב לוינגר, ועיתונאים רבים סיקרו את הנעשה. היו קשיים, תנאי ההיגיינה הקשים נתנו את אותותיהם. מאבק מתמיד עם הכינים, ואחר כך עם מחלת הצהבת. הריונה של שושנה פרץ התקדם והייתה דאגה שאם היא תצא ללדת לא יתנו לה לשוב.

לצערנו, בליל שבת ט"ז באייר תש"מ, 2 מאי 1980, ארבו מחבלים למתפללים. 6 בחורי ישיבה נרצחו ו-16 נפצעו – בכך נפתחה השיבה היהודית למגורים קבועים בעיר העתיקה חברון. בדמייך חיי, בדמייך חיי!

 

צעד קדימה בחברון וצעד אחורה בימית. בתקופת הפינוי גרתי בשכונת האיקסים בימית, בה התגוררו המשפחות שהגיעו מקריית ארבע. המאבק בימית התנהל כך: מצד אחד אמונה שזה לא יקרה, ועל כל מקרה מתבצרים. הפינוי היה קשה פיזית ובעיקר נפשית. חזרנו הביתה לקריית ארבע שבורים ורצוצים. הדיבור עם אלה שלא היו בגירוש היה קשה, מכיוון שרק אלו שהיו בגירוש הבינו אחד את השני. השגרה נראתה מוזרה. איך אפשר להמשיך אחרי השבר הנורא?

 

סגנית ראש המועצה מפתחת קריית ארבע חברון

אך אנו מתנחמים בעשייה, ועוד עשייה. ברוך ה' בזמן שירותי כסגנית ראש המועצה הרחבנו את שכונת אברהם אבינו, בית רומנו.

באותה תקופה מוקמת האולפנה בדחיפתו של הרב רפי קופרשטיק ומתחילים לתכנן ישיבה תיכונית. הישיבה התיכונית קמה כאשר צבי בעלי מתמנה לראש המועצה. השתדלתי להיות לו לעזר בעיקר במאבקים הביטחוניים כשותפה בוועד הפעולה.

בין התפקידים המשמעותיים שזכיתי לעשות היה קליטת עולי רוסיה בשנת 1990. כמורה באולפן חוויתי יום יום את התגשמות חזון העצמות היבשות.

לאחר שנים הקמנו יחד עם הרב משה בלייכר שליט"א וראש המועצה צבי את המכללה למורות, שלוחה של מכללת אפרתה. התחלנו עם 17 תלמידות, סיימתי את תפקידי כמנהלת המכללה לאחר 20 שנה עם 200 סטודנטיות חדורות רוח מיוחדת של שליחות למען הדור הבא.

 

הגירוש מגוש קטיף והפעילות לאחר הגירוש

בגירוש מגוש קטיף היינו בגדיד, שם הכרתי את נדיה מטר מתנועת "נשים בירוק" שהייתה בכפר-ים. התמימות שהייתה בימית התחלפה להחלטה נחושה – לא יותר פינויים וגירושים. מיד אחרי הגירוש פעלנו יחד עם הרב לוינגר זצ"ל עד הגירוש מבית השלום. לאחר בית השלום נדיה ואני התמקדנו בפעילות לשמירה על האדמות באזור גוש עציון מפני השתלטות של הערבים.

 

"נצר"

ההתחלה הייתה עם הפעילות לפתיחת כביש עוקף זעתרא. לאחר מכן עברנו לפעילות בהיאחזות "נצר" בין אלעזר לאלון שבות. שמנו לב שהערבים, ממומנים בכסף רב מארגונים אנטי-ישראליים מאירופה וארה"ב, שותלים באופן בלתי חוקי על אדמות מדינה בשטחי C במטרה ברורה להשתלט על השטח. יחד עם עשרות פעילי נשים בירוק ותושבי גוש עציון התחלנו לשתול עצים על פי מפה, על אדמות שלא נחשבו כאדמות פרטיות של הערבים. הערבים עקרו את העצים שנטענו. אנחנו שתלנו שוב ושוב. המינהל האזרחי "לא אהב", בלשון המעטה, את עבודתנו.

הצלחנו לטעת עשרות דונמים. לאחר שנים של פעילות סיזיפית בשטח נחלנו הצלחה, האדמות הוכרזו כאדמות מדינה שנמצאות כעת בידי המועצה.

עבור לתוכן העמוד