יוחאי סביון – שמעה

24/01/2018
יוחאי סביון – שמעה (הגדל)

היישוב שמעה איננו יישוב רגיל בנופי דרום הר חברון. הוא אינו דתי, אך גם לא חילוני בצורה מובהקת, אינו צעיר במיוחד (היישוב יחגוג השנה 30 שנה להקמתו) אך גם לא הוותיק שביישובי הר חברון. האוכלוסייה ביישוב מגוונת מאוד, ומורכבת מחילונים, דתיים-לאומיים, חב"דניקים וברסלבים. בשנות קיומו הרבות נקבצו אליו כל גווני העדות מכל הגילאים, ובנוסף הוא קלט אליו לפני כשנתיים 20 צעירים, כחלק מכפר הסטודנטים של עמותת 'קדמה'.

אחד ממקימי היישוב המובהקים הוא יוחאי סביון, מי שהיה במשך שנים מנהל מחלקת הנוער במועצה האזורית הר חברון, וכעת הוא מנהל מחלקת משאבי אנוש במועצה. הוא סיפר לנו על תחילתו המופלאה של היישוב שמעה.

הייתה לנו את הזכות להקים את שמעה בשנת 1988, אך לסיפור זה קדם סיפור אחר. באותן שנים, היה נהוג שאחד מוותיקי הישוב האחרון שהוקם עוזר להקים את הישוב שבא אחריו. מי שבא לעזרתנו היה גדעון אנגל מהיישוב עומרים. הוא עזר וממש הלך איתנו יד ביד בכל הצעדים הראשונים של הקמת היישוב. יום אחד הגיע גדעון ואמר שיש גוף שנקרא 'אמנה' והוא מתכנן להקים יישוב, אשר אמור להיקרא 'נטע' על שם חיילת שנהרגה ורצו להוקיר את זכרה. ''בוא נלך נעשה שם סיור באזור ונראה'', אמר.

אהבה ממבט ראשון

אני ואיריס, מי שלימים תהיה אשתי, עוד לא היינו נשואים והיא אף הייתה עדיין בצבא. נסענו ממיתר, והכבישים אז לא היו בדיוק כבישים, כשלמעשה עשינו טיול ג'יפים רק בלי ג'יפים. אני זוכר שהגענו לשמעה, ירדתי מהאוטו וזאת ממש הייתה אהבה ממבט ראשון. כל הגבעות היו ירוקות מצמחיה והמחזה שנגלה לעיניי היה פשוט שקט ויפה. במקום היה אז כוח נח"ל קטן שאבטח מפעל בטריות צבאיות, שיועדו למכשירי הקשר הישנים. אחרי שיחה קצרה עם החיילים עזבנו את המקום. בדרך למכוניות אמרתי לאיריס 'גם נגור וגם נתחתן פה!' - היא צחקה.

המסורת המשפחתית

היו רגעים שהרגשתי שזו ממש חובתי לשימור המסורת המשפחתית. הורי היו ממקימי קיבוץ חצרים וסבי וסבתי היו ממקימי זיכרון יעקב. אחרי שהחלטנו שהולכים על זה, היינו צריכים להביא עוד אנשים שיצטרפו לחלום שלנו. בהתחלה ניסינו לנסות לשכנע ולהפיץ קודם כל דרך מכרים בשיטת 'חבר מביא חבר', בסופו של דבר עברנו ממש מדלת לדלת בכל באר שבע ואפילו לערד הגענו. חילקנו פלאיירים ברחוב וניסינו לשכנע אנשים לבוא ולהתרשם מרעיונות שעוד לא התממשו. אחרי תקופה של מסעות שכנוע רבים הצלחנו לגייס 22 משפחות. בכל יום שלישי התקיימו ונערכו ישיבות בבית של אחד החברים. בישיבות האלו הקמנו מזכירות וגזברות, ועדת תרבות ואירועים, ועדות מפעלים ויישוב. בישיבות היו גם דיונים סוערים: האם להקצות שטחים לחקלאות או שכלל לא? מה יהיה אופי הפעוטון? האם לקלוט גם משפחות דתיות? איך יגיעו האנשים העובדים לבאר שבע? האם יש צורך בקניית רכב משותף לכל היישוב?

לכל ישוב יש שם... שנתנה לו ועדת השמות

בשלב מסוים גורמים מ'אמנה' רמזו לנו שעומדים לבצע 'איזרוח' למקום ואז התחלנו להתכונן. הייתה לי הזכות להיות מזכיר היישוב (בהתנדבות) בזמן התכנונים וההקמה, לכן הייתי הכתובת להוריה של נטע שביקשו ממני לשנות את שם היישוב כדי שלא ייקרא על שמה. אחרי ששטחו את סיבותיהם נאלצתי להסכים וכך היה עלינו לחפש גם שם חדש ליישוב שאוטוטו עומד לקום.

פניתי ל'אמנה' ששלחו אותי לוועדת השמות הממלכתית, שם ישבו אורי אריאל וזמביש, נציגי יישובים וחברי כנסת. כדי למנוע מריבות בין חברי הוועדה לגבי בחירת השם הוחלט להיעזר בשיטה מקצועית ביותר: ראשי הועדה פתחו ספר תנ"ך, ושם בשמואל ב' מסופר על "שמעה אחי דוד" והחליטו לקרוא ליישוב ככה. כשניסינו להתנגד כי השם נשמע קצת דתי מדי ופחות מדי לטעמנו הציעו לנו את השם 'יהונדב'. הבנו שזאת החלופה והעדפנו להישאר עם השם המקורי.

הודענו לחברי הגרעין על השם החדש ליישוב ואז החלטנו למצוא סלוגן שימשוך אלינו אנשים בגלל השם ולא למרות. הסיסמא שנהגתה ושנשארה איתנו מאז ועד היום: שמעה - ישוב עם מעוף ביופי של נוף. למרות הסיסמא היפה עדיין היה קושי רב להביא אנשים. הכביש עוד לא היה סלול, המים הגיעו במכליות והחשמל לא היה רציף.

ירח דבש עם ג'ריקנים

יום האזרוח מיהר לבוא. הגיע שר השיכון דאז, דוד לוי ועוד אנשים מכובדים רבים. היו מצעדים והחלפת דגלים כשהמקום לבש ממש בגדי חג. הצבא קיבל תאריך לעזיבה במקביל לתאריך כניסה שאנחנו קיבלנו, אך מה התברר? שבתקנון כתוב שאך ורק זוגות נשואים יכולים לעלות ליישוב ואיריס ואני עוד לא היינו נשואים. האכזבה הקלה התחלפה חיש מהר בחיוך שבישר על כך שזאת סיבה מעולה כדי להתחתן. האזרוח היה ביולי 1988, ואנחנו עמדנו מתחת לחופה כבר בספטמבר. תוך חודשיים ארגנו חתונת בזק. כך מצאנו את עצמנו, חתן וכלה טריים, שלושה ימים אחרי החתונה בשמעה. עושים מקלחות עם ג'ריקנים שהובאו במיוחד לזוג הטרי. היינו שם לבדנו, יחד עם עוד שלושה חיילי נח"ל במשך שלושה שבועות. לקראת חג סוכות עלו שש משפחות נוספות ליישוב ואנחנו קיבלנו את בית חלומותינו – קרוואן של 24 מ"ר. ריהטנו אותו במיטב הריהוט שהוא מסוגל היה להכיל. אחרי כמה זמן הוצאנו את מכונת הכביסה מהקרוואן, כי ברגע שהפעלנו את המכונה כל הקרוואן רעד וכוסות וצלחות נפלו מהארונות ונשברו. במקביל הבנו שכדאי להרחיב עוד את משפחת שמעה, כי די קשה לנהל מקום ולחיות רק עם שבע משפחות. אז התחלנו שוב במבצעי גיוס של אנשים ומשפחות. הבנו שיהיה לנו קשה מאוד לשכנע אנשים להגיע למקום בלי מים, חשמל ודרך סלולה, אבל מהצד השני ידענו שיש לנו המון דברים לתת – אהבה וחום, קהילתיות ואפילו מערך הסעות עד לעבודה ומטפלת שמגיעה מוקדם כדי לתת להורים לצאת לעבודה בזמן. ובאמת, הרבה דברים קרו במשותף. החל מארוחות של כל היישוב (7 משפחות) ועד חדר למכונות כביסה, שנהרס כשהילדים החליטו לבדוק מה קורה כשמכבסים צעצועים, חול ושאר מרעין בישין.

כבש ליום העצמאות

 היינו בשכנות נהדרת עם כל הפלאחים הערבים סביבנו וירדנו אליהם לשתות תה וקפה בשעות הצהריים. כשאחד מילדיהם הוכש על ידי נחש הם היו מגיעים אלינו ואנחנו היינו עוזרים להם בפינוי לסורוקה. היה בחור בשם עבאד שתפקידו היה להיות נהג מיכלית המים. הוא היה מגיע לעיתים תכופות ליישוב והיה איתנו בקשר קרוב. ממש לאחרונה הייתה כאן חתונה ביישוב והוא הוזמן וכמובן הגיע. הקשרים איתו היו כל כך טובים שאותו עבאד הביא לנו כבש לרגל יום העצמאות וטען: ''בעיניים שלי ראיתי אותו נשחט בבאר שבע''.

שלוש ארבע ולעבודה

התחלנו לחשוב על תעסוקה. ולא ראינו איך זה קורה ומה לעשות. היינו צריכים מטפלות לגן ולפעוטון ולא היה מאיפה להביא. מי שהיה אז ראש המועצה, רון שכנר, ורכז הבינוי והפיתוח, צביקי בר חי (לימים ראש מועצה בעצמו) נתנו כתף וממש הפכו אותנו להיות ה'בייבי' שלהם. הם לא ויתרו עד שנמצא פתרון להכל.

המסוק שהביא בולדוזר

יום אחד שמענו רעש חזק שהלך והתקרב. הסתכלנו לשמים וראינו מסוק צה"לי מתחיל בנחיתה סמוך ליישוב. מהמסוק ירד לא אחר מאריאל שרון שביקש לראות את תכניות הבנייה של היישוב. הוא עיין בהם והבין שהם מתוכננות בכיוון מסוים. הוא אמר "מה פתאום? צריך לבנות לצד השני. תשנו את התכניות". וכך, תוך 48 שעות, היו ליישוב תכניות חדשות בדיוק כמו ששרון רצה.

מקדיש את כל חייו לחבר בין דתיים וחילונים

היה לנו קשר הדוק עם הרב דן מרצבך ז"ל. הוא ממש הקדיש את כל כוחותיו לחיבור בין דתיים וחילונים והיה מגיע לכאן פעם בשבוע מעתניאל כדי להעביר שיעור. משהו בפשטות שלו, בהסתכלות שלו פנימה, לתוך נפש האדם ולא על החיצוניות משך אותנו. כיום בית הכנסת בישוב נקרא על שמו.

 

 

 

עבור לתוכן העמוד