אילה רסיס-טל – עפרה – חלק ב'

17/01/2018
אילה רסיס-טל – עפרה – חלק ב' (הגדל)

 

עולם נאיבי

נקראנו אז "מחנה עובדים עפרה", ובראשית הדרך לא היו, כאמור, לא מים וחשמל, לא ביוב וגם לא שבילים או מכולת. והנה, ימים אחדים לפני פסח, ומעט החשמל שסיפק הגנרטור – חדל והיה לאין. הגנרטור התקלקל ולא פעל. לא היה אור, התנורים לא עבדו, ולא יכולנו להתקדם בהכנות לחג. הכול נעצר. ולאור הירח המלא, הסתובבנו כולנו, כל הנשים, אובדות עצות, שואלות זו את זו לשלב שאליו הגיעה כל אחת בהכנות, ומנסות להתנחם ב'צרת הרבים' של כולנו.

האפשרויות לתקשר עם אנשים מבחוץ היו דלות: כמעט לא הייתה אפשרות ליהנות משירותי דואר, והתחבורה שעשתה דרכה לרמאללה, הייתה התחבורה היחידה שעמדה לרשותנו. כשמסתכלים היום על צורת החיים שלנו אז, זה יותר ממצחיק. חיינו בעולם נאיבי שקשה להבין איך הוא התנהל. מי התפרנס?! ומי צריך בכלל פרנסה?! הרי האוכל משותף והמגורים בחינם. ואולי בכל זאת עבדנו והתפרנסנו? מי זוכר.

בתחילה התנהלנו כקיבוץ: אכלנו בחדר אוכל משותף והרכישות נעשו במרוכז, ובהדרגה התהווה היישוב. היה צורך בגני ילדים והתחלנו לקיים אספות חברים לקבלת החלטות הנוגעות לגיבוש אופיו של המקום. התברר שראו בנו תופעה. אוהדים מכל רחבי הארץ, רצו לחזות בפלא, והרצון הזה עורר גלי עלייה לרגל של קבוצות שפקדו את המקום וגם גלי תרומות שהוזרמו אלינו. עם ישראל חיבק את ההתיישבות: מישהו תרם את בית הכנסת הראשון, ואחר תרם 20-10 מכונות כביסה. אף אחת מהן לא עבדה. יוסי אינדור, ברוך הכפיים והכישרון, ניגש מיד למלאכה: הוא הוציא מכולן את הקרביים, ובמלאכת מחשבת הרכיב מחדש כמה מכונות מחודשות לתועלת כולם.

יאללה, פאדל

ברמאללה הסתובבנו בחופשיות. לטייבה נסענו בלי סוף, ועם תושבי עין יברוד, שהיה אז כפר קטן, קשרנו קשרים אישיים וחמים. לאריאל אלון, נער בגיל העשרה, היה קשר מיוחד עם ערבי שכן והוא קיבל ממנו סוסה. עם זאת, לצד היחסים הטובים היו גם מעשי עוינות, בעיקר מהכפרים דיר ג'ריר וסילוואד.

רבים מאתנו ואני בתוכם למדנו נהיגה ברמאללה. פאדל, המורה שהקנה לי את רזי הרכב והכביש, נהג להשמיע אמרות כנף שאני זוכרת עד היום. האפשרויות הגלומות בנהיגה הלהיבו אותי. נהגתי להתיישב מאחורי ההגה ולדהור. פאדל לא היה שותף להתלהבות הזאת. "שוואיה! שוואיה!" (לאט! לאט!) נהג לצעוק על תלמידתו הסוררת, כשהוא אחוז בהלה וידיו אוחזות בכל מה שאפשר לאחוז בו כדי שלא לעוף מהמושב הקדמי הסמוך לנהגת השועטת קדימה. אזור הפרברים של רמאללה היה יפיפה. היו בו וילות מוקפות חצרות ענק שרבות מהן התהדרו בברֵכות שחייה. בשיעורי הנהיגה שלי, מי שקבע לאן נוסעים, הייתי אני. אני גם קבעתי את הזמנים. שיעור שהיה אמור להימשך ארבעים דקות, ארך שעה. אהבתי לנסוע למקומות היפים ביותר. בלעתי בעיניי את המראות, וכשניסה פאדל לסיים את השיעור בזמן שתכנן, עשיתי כל שביכולתי לדחות את הרגע. אמרתי לו: "פאדל, יאללה, עוד סיבוב אחד, בוא נראה קצת את רמאללה".

אספקת מזון

נוצרה בקבוצה חלוקת תפקידים: חלק מהנשים עבדו במטבח המשותף ובישלו לכולן, ביניהן אני זוכרת את חיה עזריה (רונד), אסתרק'ה ולרשטיין, איילה קאפח ואולי גם תמר אופן. פנחס ולרשטיין המשיך לעבוד כמורה במרכז שפירא, וצבי בייטנר כמורה בירושלים. טובה מרחביה ומנוחה נתן ריכזו את הקניות, ומנוחה הייתה גם הנהגת של הג'יפ.

בהמשך נסגר חדר האוכל המשותף ונפתחה במקום מכולת. במשך שנים ניהל אותה ביד רמה שלמה תנעמי. את שלמה אפיינה תכונה מיוחדת: כולנו מכירים את הכלל "דע לפני מי אתה עומד". לשלמה היה הכישרון לדעת מי עומד לפניו ולפנות לכל אחד ואחד בדרך המתאימה לו ביותר. אפילו היידיש התגלגלה על לשונו כאילו הייתה השפה שעליה גדל בילדותו בתימן. גם חוש ההומור שניחן בו סייע בידו לתקשר עם שלל ה'טיפוסים' שמצאו דרכם לעפרה. לעתים היה שלמה "קל לכעוס", אבל לא פחות מכך היה גם "נוח לרצות". בעזרת טוב לבו והצחוק שהתגלגל מפיו דרך קבע, שבה את לב הקונים והספקים ומילא תפקידו בנאמנות.

מערכת היחסים שלנו עם הצבא הייתה טובה. פעמיים או שלוש בשבוע קיבלנו ארגזי אספקה של מזון. כיוון שעל פי הנוהל הצבאי נאסרה שמירת מזון לאורך זמן, משהגיעה האספקה החדשה, מילאו אחר הכלל "ישן מפני חדש תוציאו" והעבירו אלינו את כל מה שנשאר ברשותם מה"נגלה" הקודמת. קיבלנו כמויות עצומות של לחם, מוצרי חלב, ביצים וירקות, והללו – חוסלו כמובן מיד.

אורחים

למדרשה ולבית ספר שדה הגיעו קבוצות רבות: גברים, נשים, ילדים והמון חבר'ה צעירים. אחרי עידן חדר האוכל המשותף, עבר אירוח הקבוצות הללו אל בתי החברים. הרבינו לארח לסעודות שבת, ולפעמים ללינה. בבית הקטן שלנו אירחנו בני נוער, שומרים מתנדבים, מורות חיילות ובנות שירות לאומי. בין התפקידים שמילאתי היה שיבוץ אורחים למארחים. לכל מי שנענה לפנייתי ואמר "כן" – מיד שידכתי כמה אורחים.

התקיימו פה סמינריונים לקיבוצניקים, ואני זוכרת קבוצה שהגיעה היישר מביקור ברמאללה. הם ישנו במועדון או בבית הכנסת, שם שיכנו קבוצות רבות. המדריך שלהם הפגין עוינות ועודד אותם לשאול שאלות מתריסות. הם שאלו מדוע אנו רומסים את הזכויות של הערבים ולוקחים מהם את בתיהם. הצגתי להם את העובדות: שכשבאנו לעפרה לא היה כאן דבר: לא עץ, לא פרח, לא ציפור. ומאז שהגענו, הם החלו להציג את נכסיהם מהעבר שלא היה ולא נברא.

שרֵפה באסֵפה

אספות חברים התקיימו בפורום של 30 איש בקושי, אך במעורבות גבוהה מאוד. ערב אחד, כמנהגנו בערבים שבהם נערכו אותן אספות, השארנו את הילדים ישנים ויצאנו. האספה הייתה סוערת במיוחד ונסבה על אופי היישוב (עירוני, כפרי או קיבוצי). מדי פעם קפצנו הביתה, וידאנו שהכול בסדר ומיד חזרנו לאספה. באחת הפעמים הגענו, והנה – הבית מלא עשן. התברר שמאז ביקורנו האחרון, משהו נפל על תנור ה"פיירסייד". ב"ה הצלחנו לשלוף את הילדים מהמיטות כשעורם בין שיניהם ולהעבירם לביתה של משפחת קאפח. שבוע שלם מאז האירוע, בכל שיעול ובכל עיטוש, בקעו מאפיהם הקטנים עננים שחרחרים של פיח. הבית על כל תכולתו, כולל כל מה שהיה נתון בתוך הארונות, התכסה ב'שחור-השחור הזה'. סיידנו את כל הבית. זה פתר את בעיית הקירות, אך לא את בעיית החפצים ששכנו ביניהם. כל הבגדים התמלאו גרגירים קטנים של פיח, ומכונת הכביסה לא הועילה. אז עוד לא זרקו בגדים בקלות כמו היום. זה היה נורא. זה קרה בלילה קר מאוד, והוא זכור לי עד היום כסיוט.

תרבות ובידור

כשנפתח משרד מסודר הוא שכן בבית הראשון במורד רחוב הפלמ"ח. ורדה שמחוני נכנסה לתפקיד מזכירת היישוב, ואני הפכתי להיות האחראית לחיי התרבות. במיוחד זכורות לי מסיבות פורים המדהימות שקיימנו, שתכניתן כללה חידונים והופעות, 'תחנות' ותחפושות מרהיבות. כדי ליהנות במסיבות עבדנו לקראתן, עמלנו והשקענו. לשכור 'מצחיקן' מבחוץ – לא עלה על דעתו של איש. אמונים על הדרכת חז"ל "אם אין אני לי – מי לי?" מצאנו דרכים מגוונות ויצירתיות להצחיק את עצמנו. בתכניות הוצגו על פי רוב מצבים מחיי יום-יום. נהנינו לצחוק על עצמנו ועל ההווי שיצרנו יחד. התקופה התאפיינה במיצוי מיטבי של הכישרונות הגלומים בחברים. כל כישרון ויכולת יצאו מן הכוח אל הפועל בעשייה למען הכלל (מעניין שככל שֶׁהִתְבַּגַּרְנוּ וְהִתְבַּרְגַּנּוּ התחילו לייבא תכניות). גם ביום העצמאות הופענו במופעים שחיברנו בעצמנו וחגגנו בשירים ובריקודים. בליל החג, לאחר התכנית, התכנסנו כולנו: אנשים, נשים וטף בחדר האוכל לסעודת "ליל העצמאות" משותפות.

בט"ו בשבט קיימנו ביישוב את מסורת הנטיעות. ואף על פי שמים להשקיה לא היו לנו, בכל זאת שתלנו עצים לרוב, מבלי לדעת "אֵי זֶה יִכְשָׁר הֲזֶה אוֹ-זֶה, וְאִם-שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד טוֹבִים". בשנה השנייה של עפרה, נעשו הנטיעות ברוב עם: עשרות מבקרים הגיעו להביע תמיכתם ביישוב הצעיר, ובתום הנטיעות נהנינו יחד ממופע מרשים של הרב קרליבך.

מאבק בחולות

בשנת 1979 חתם ראש הממשלה מנחם בגין על הסכם עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, הסכם שנכלל בו סעיף שלפיו ישראל תפנה את חצי האי סיני ותיתן אותו למצרים. אנחנו התנגדנו לזה. בחולות סיני פרחה התיישבות משגשגת כל כך ומצליחה. "איך אפשר לעשות דבר כזה?", לא הבנו.

חנן פורת ואחרים מהתנועה לעצירת הנסיגה שלפו אותנו מעפרה לטובת המאבק. בעפרה כבר היו מעל מאה משפחות כך שהיישוב לא התרוקן. לא יצאנו לשליחות לבד. בקיץ תשמ"א הדרימו עמנו גם משה וטובה מרחביה, חיה ויאיר מאיר ומנחם ונעמה גרנית. אנחנו ירדנו למושבים, ולעיר ימית ירדו הרב משה ורבקה שפירא. הייתה אתנו גם משפחת גביש מאלון מורה, שעשרים שנים אחר כך חדר מחבל לביתה ורצח את ההורים, סבא ובן.

בסיני עסקנו בהסברה והסתובבנו בכל המושבים, ונוצרו חברויות חדשות. היו לנו חברים במושבים אוגדה ושדות, וזכינו להכיר ולהתחבר גם למשפחה בנתיב העשרה – משפחת מאירי, ובשנות התשעים, בעקבות אותה היכרות-חברות, בחרה משפחת מאירי לבוא ולהצטרף לקהילת עפרה. עבדתי עם חנן פורת במטה המאבק, ויורם המשיך לעבוד כסגן קמ"ט חשמל במנהל האזרחי ביו"ש. בתקופה זו כבר היינו צריכים להתפרנס, ויורם, כדי לתמרן בין כל המשימות שנדרש להן, נסע הלוך ושוב אלפי קילומטרים. עד היום אני מתקשה להבין איך הצליח למלא את כולן.

דור ההמשך

אני מצטערת שהילדים שלי לא גרים פה, אבל מרגישה שהדברים שהם עושים חשובים מאוד: בתנו הבכורה גרה ב'קיבוץ העירוני' בקריית מנחם בירושלים; בננו השני, אשתו ובנו גרים בהוד השרון; בתנו השלישית גרה ב"שדה בר" בגוש עציון; יצחק, בננו הרביעי, גר בקיבוץ "סעד" (בעוטף עזה); וצעירת הבנות גרה עם שלוש עשרה משפחות נוספות בחוות עמק דותן שבשומרון.

הקשר שלי לעפרה חזק ביותר, ולא הייתי מחליפה אותה בשום מקום אחר. זה מקום שנותן כוחות. הייתי מעורבת גם בקליטת העולים הראשונים מאתיופיה במחצית השנייה של שנות השמונים, והיום הם ישראלים יותר ממני. זו הייתה זכות להיות פה מההתחלה, לקחת חלק בעשייה הגדולה ולתעל אליה את החיים הפרטיים.

כשאני יוצאת בליל שבת אחרי הארוחה, אני המומה מהמוני החבר'ה הצעירים שנפגשים יחד ברחובות. איזה כיף לראות את זה! עם זאת, לגידול יש שני צדדים, ולצד הצמיחה מעוררת ההתפעלות, הגודל גם הופך אותנו לאנשים גאים, דבר שלא היה פה בתחילה. הפשטות של פעם הביאה איתה גם נעימות, והקשיים חיברו אותנו יחד והפכו אותנו לאנשים טובים יותר, אך בסופו של דבר, בעתות משבר, עפרה מתגלה כקהילה מלאת אידיאלים וזה משמח ומרגש.

 

עבור לתוכן העמוד