תוכן מרכזי בעמודדלג על תוכן מרכזי בעמוד

סיפורה של ג'נט פרידמן – כוכב השחר

3/01/2018
הגדל

 לעלות ארצה מרצון

מאז שאני זוכרת את עצמי, כיוון מחשבותיי היה ברור: התיישבות. ב"ה, יהדות ארצות הברית אינה חווה גילויי אנטישמיות, שהם מנת חלקן של הקהילות בארצות אחרות, ולכאורה כל יהודי יכול לחיות שם בשלווה, ובכל זאת החיים שם לא הסבו לי נחת. היותי בת לאב ניצול שואה ולימוד ההיסטוריה של עם ישראל גרמו לי לחוש שונה ולא ממש שייכת לחברה שצמחתי בה. למדתי על היהודים שחיו בארצות הגולה, ובכל פעם, בשל שנאת הגויים, נאלצו לברוח ממקומם ולחפש להם מקום חדש, ואז, כשחשו שהתאקלמו במקום החדש, שבו וצצו גילויי שנאה ואילצו אותם לצאת למסע נדודים נוסף. קראתי גם את הדברים שכתב הרב כהנא ליהודים שחיו בארה"ב, שבעזרתם ניסה 'לנער' אותם מהשאננות שהם שרויים בה. הוא טען שכפי שהדבר קרה בארצות אחרות, אף בארה"ב, גם אם בהווה נדמה שאין שום אנטישמיות, אין זו אלא אשליה, ובבוא הזמן, כפי שקורה לאשליות בדרך כלל, היא תתנפץ. לדבריו, המקום היחיד שיהודי יכול לחיות בו הוא ארץ ישראל. הדברים אמורים במיוחד בתקופתנו, התקופה שבארץ ישראל כבר נוסדה מדינת ישראל. יהודי שאינו מנצל את ההזדמנות ואינו עולה ארצה מרצון, בשלב כלשהו בעתיד, ייאלץ לעשות זאת מאונס.

לא כצפצוף הזרזיר

המחשבות הללו פיעמו בי והכשירו את הקרקע להבנה שהמילים שאנו אומרים בתפילותינו "ותחזינה עינינו בשובך לציון" ו"לשנה הבאה בירושלים הבנויה" אינן אמירות בעלמא. הן אמירות מחייבות. הרגשתי שאם אני אומרת אותן שוב ושוב, אבל איני מצרפת עשייה לאמירה, יש בזה משום צביעות. ידעתי שיהודים רבים אומרים אותן ובכל זאת נשארים בחו"ל, ואפילו שולחים תרומות למדינת ישראל ול"קרן הקיימת לישראל" ואין להם כל רגשות אשם בעניין, אבל לא רציתי להצטרף לדרך הזאת. רציתי לקיים. בלבי נתגבשה ההחלטה: כשאסיים לימודיי בבית הספר התיכון – אעלה ארצה.

מחפשת תשובה

בשנת 71' הגעתי לישראל והצטרפתי לתכנית המיועדת לסטודנטים מחו"ל, שפעלה באוניברסיטת תל-אביב. באותה שנה חזרתי בתשובה, ועוררתי עליי תימהון. חברי המשפחה ניסו להרגיע אותי מההתלהבות שאחזה בי: "אל תדאגי. אנחנו נדאג לך לפסיכולוג", אמרו, ואני שמעתי והצלחתי להתעלם מהמסר שהובלע בדבריהם, שלפיו חוזר בתשובה יכול להיות רק מי שדעתו נשתבשה עליו. אמנם התימהון המהול בכאב שהביע אבי, שאֵימי השואה גרמו לו לאבד אמונתו בבורא העולם, וכמו ניצולי שואה לא מעטים התקשה לראות באמונה דרך חיים, ציער אותי, אבל לא היה בכוחו להניא אותי מללכת בנתיב האמת, שקולי הפנימי הנחה אותי לצעוד בו. חשתי שלימודי יהדות נחוצים לי כאוויר לנשימה. החזרה בתשובה טרם הפכה לתופעה של ממש בציבוריות הישראלית, ומסגרות כמו אלה שיש היום לחוזרים בתשובה לא היו אז. חיפשתי ומצאתי רעיון אחר: חיים בתוך קהילה דתית. פניתי לקיבוץ טירת צבי, שעריו נפתחו לקראתי, והוא הפך להיות ביתי למשך שנה.

בסוף שנת 73' עזבתי את הקיבוץ והלכתי ללמוד ב"אוניברסיטה העברית בירושלים". בשל המלחמה, חלו שיבושים בפתיחת שנת הלימודים. את הזמן שהתפנה, ניצלתי להשתלבות בלימודים ב"מכון פרדס", מכון לחינוך יהודי המיועד לסטודנטים יהודים מחו"ל, שהתאפיין בשילוב ייחודי בין מחויבות להלכה האורתודוקסית לגישה פתוחה ופלורליסטית. גם כשהחלו הלימודים באוניברסיטה, לא זנחתי את לימודי היהדות, ומצאתי דרך לשלבם עם הלימודים האקדמיים. המכון עזר לי להרחיב את הידע שלי ביהדות ו... להינשא. את יהושע הכרתי ב"פרדס", ובקיץ 1974 עמדנו תחת החופה.

ביום מן הימים הגיע לידי עיתון שסיקר את פינוי המתנחלים שעלו להתיישב בסבסטיה. כיוון שבקושי ידעתי עברית, לא הבנתי מה פשר התמונות שעיטרו את הכתבה והציגו אוהלים ובהם נשים ותינוקות. חבר שהיה בקיא במתרחש בארץ ניסה להסביר לי: "זו התנחלות בלתי חוקית", הוא אמר, אך ההסברים שלו לא התיישבו על לבי. מדוע התיישבות של יהודים בארצם שלהם היא בלתי חוקית? מי קבע שאסור להתיישב בכל חלקי הארץ שהובטחה לנו בתנ"ך, ובמיוחד אחרי שנלחמנו עליהם וכבשנו אותם במחיר דם חיילים רבים? אני חושבת שאז נולד בי הרצון להתנחל.

השתלבות ב-X אחוזים

הרצון להצטרף למפעל ההתיישבות היה משותף לשנינו, ועל כן התחלנו לחפש יוזמה שנוכל להשתלב בה. תחילה חשבנו להצטרף להרחבה שתוכננה ליישוב עפרה, אולם תכנית זו לא התממשה בשל הסתייגות אנשי עפרה מהקמת עוד ועוד בתים ארעיים לפני שתחל בנייתם של בתי הקבע.

משהבנו שההצטרפות לעפרה לא תתממש, פנה יהושע ל"אמנה" לחפש אפשרויות אחרות. סיפרו לו על גרעין חדש שמתגבש והמליצו שנבוא ונשתתף במפגשים. באנו והתרשמנו לטובה. פגשנו קבוצת אנשים חדורי התלהבות ורצינות: לא הסתפקו בתאוריה, אלא עברו לפסים מעשיים מיד. ראינו שכך – והחלטנו להצטרף. אחת לכמה שבועות, נפגשנו, בכל פעם בביתה של משפחה אחרת, וגיבשנו את תכניותינו. בשלב הזה צץ בלבנו חשש: כל חברי הקבוצה 'צברים', ורק אנחנו – זוג עולים חדשים, אמריקנים. איך נשתלב? התחבטנו והתלבטנו. לבסוף החלטנו להודות על האמת: בשום מקום לא נצליח להשתלב ב-100%, ואם כך – אנחנו מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו. החלטנו: "מוטב שנשתלב כאן, אפילו תהיה ההשתלבות ב-20% בלבד".

מְאַזְרְחִים היאחזות נח"ל

הקבוצה שהתגבשה הפעילה לחץ על "אמנה", והצעת "אמנה" הייתה לעלות למקום שהייתה בו היאחזות נח"ל. בדרך כלל, עד אז, נשלחו גרעיני נח"ל לנקודות שונות והקימו בהן היאחזויות, ואחרי פרק זמן מסוים, אוזרחו אותן ההיאחזויות והפכו לקיבוצים. להיאחזות ב"כוכב השחר" כבר מלאו חמש שנים והגיע הזמן לאזרח אותה, אבל אף אחת מהתנועות הקיבוציות לא נרתמה למשימה. חוסר רצונן לבוא ולהקים קיבוץ במקום, גרם לאנשי תנועת "אמנה" להיענות ללחץ שהפעלנו עליהם ולהציע: "אתם יכולים לקבל את כוכב השחר". בסוף חופשת הקיץ, נערך במקום טקס האזרוח, ואז זכיתי לראות את המקום לראשונה. הטקס נערך על פי הכללים המקובלים בטקסי הצבא: הדגל הורד מראש התורן, שרו את ההמנון והכריזו שהמקום חדל להיות בסיס צבאי והפך ליישוב אזרחי. חזרתי הביתה נרגשת, ושבוע לאחר הטקס, בסוף אלול תש"מ, מעט לפני ראש השנה, עלינו ליישוב האזרחי "כוכב השחר".

ומי לא בא?

את חוויות יום העלייה והימים הראשונים שאחריו החמצנו. הוריו של יהושע הגיעו לביקור במולדת, ועתותינו הוקדשו לשהייה יחד. הגענו אפוא כמה ימים אחרי כולם, והתקבלנו בתמיהה: "מה, באמת הגעתם?". התקשינו להבין את השאלה: "הרי אמרנו שנבוא...", ואז התברר שמתוך כ-15 המשפחות שהיו בגרעין, הגיעו ליישוב... 7 בלבד. משפחה אחת לא באה מסיבות רפואיות, ומשפחה אחרת - מסיבות הקשורות בפרנסה. משפחה ומשפחה וסיבותיה. נשארנו כמחצית.

תנאים של התחלה ומה עושים בזמן מחלה

מהיאחזות הנח"ל נותרו במקום צריפים, ו"אמנה" הביאה לכאן קרוואנים. אלה גם אלה שימשו לנו למגורים. חיילי ההיאחזות טיפחו את המקום: הם שתלו דשא וגם סללו שבילים. זה נתן הרגשה ביתית. ה"ירושה" שקיבלנו מההיאחזות כללה חדר אוכל ומטבח, מועדון, שירותים ציבוריים וטלפון ציבורי אחד. וגם גנרטור, שתפקידו לספק את החשמל. על פי רוב, הוא אכן מילא את תפקידו, אלא שמפעם לפעם החליט שמגיעה לו מנוחה ועמד על זכותו זו עד שבאו אפי או נועם לשכנע אותו שנח די הצורך והגיע הזמן לחזור לעבודה.

ברית נחשונים

נחשון, בננו השלישי, נולד פג. כניסתו בבריתו של אברהם אבינו, מלבד ההתרגשות הרגילה, לוותה גם בתחושת ראשוניות – זו הייתה הברית הראשונה שנערכה ביישוב, ונוסף על כך לוותה במעט חששות בשל לידתו המוקדמת. חששתי שהמוהל יגיע, יראה את הרך הנולד ויפזר את האירוע באמירה "לתינוק קטן כל-כך לא עושים ברית!", אבל חששותיי נתבדו. משראה המוהל את מכתב השחרור, ובמיוחד משזיהה את חתימת הרופא שחתום עליו, הודיע שאפשר לקיים את הברית במועד. נשמתי לרווחה.

העיקר הבריאות

מרפאה לא הייתה ביישוב. להיות חולה – פירוש הדבר: צרות. אסור היה להיות חולים. נקודה. אסור, אבל קורה. קרה ששנינו, בעלי ואני, חלינו יחד בצהבת ואושפזנו בבית חולים. הילדים נאלצו להיטלטל בין משפחות היישוב, והחוויה הייתה לא פשוטה. לרוב, כדי לזכות בטיפול אנטיביוטי לריפוי דלקת גרון או דלקת אוזניים מצויה, נאלצנו לנסוע לירושלים. לשמחתנו, את שירותי "טיפת חלב" יכולנו לקבל בעפרה.

מגורים על ספר המדבר

נוכחותם של הערבים באזור הורגשה אך מעט. מפעם לפעם ראינו בדואים בודדים, ולרוב הם ישבו במרחק רב מאתנו. לא קשרנו עמם קשרים למעט שניים מחברי היישוב, בומי ואמנון, שגידלו עדר צאן. הקשרים בינם לבין הערבים הסתכמו בשתי פעולות שביצעו הערבים: קניית בשר טרפה וגנבת צאן חי.

אבנים גדולות מן השמים

לבניית שכונת האשקוביות קדמה הכנת תשתית. במקום שיועד לשכונה, הייתה הקרקע קשה וסלעית. תחילה חשבו שהכנת התשתית תארך כשבועיים, אולם משהחלו עבודות הקידוח להכנת תעלות הביוב, התברר שהעבודה קשה מהצפוי. בנייה בשטח תתאפשר, אלא שלצורך כך נדרשים פיצוצים. כיוון שהפיצוצים הללו גרמו לאבנים להתעופף לכל עבר, קדמה לכל פיצוץ הודעה בכריזה שקראה לכל הנמצאים במקום לצאת אל הכניסה ליישוב ולהמתין שם עד לסיום המלאכה. המטפלות וילדי המעון, וכמותם הנשים וילדיהן שבבית, נקראו פעם אחר פעם לעזוב הכול ולצאת. התרגולת הזאת החלה להימאס. שוב להפסיק הכול באמצע, שוב להעיר את התינוק הישן, לקחת אותו בידיים ולרוץ. נשחקנו. ביום חורפי אחד ניסינו, הנשים, למרוד: "די, עזבו אותנו," אמרנו, "תעשו פיצוץ בלי שנצא מהבית". המפוצצים לא שעו לבקשותינו-תחינותינו: "לא," התעקשו בתקיפות, "אסור לנו. זה מסוכן. אתן חייבות לצאת". וכשלא זזנו, ניסו לשנות טקטיקה ועברו לדרכי נועם: "בבקשה, בבקשה תצאו", וגם הבטיחו: "זו הפעם האחרונה להיום, ומחר עוד פיצוץ אחד, וזהו. אנחנו גומרים". יצאנו, ובתלונות על שפתינו עשינו דרכנו לכניסה ליישוב. עודנו עומדות שם, ולפתע, בין 'בום' ל'בום', הגיחה מתוך ענן האבק הענק המיתמר אל-על אבן, אשר התעופפה לה ונחתה היישר לתוך הקרוואן של משפחת עזרן. האבן עשתה דרכה דרך הגג ודרך רצפת הקרוואן בהותירה אחריה חור ענק ליד הכיור שבמטבח, בדיוק במקום שבו, אלמלא יצאה מביתה, הייתה עומדת חברתנו שולמית ומדיחה את כלי האוכל.

להשתייך לק"ק בארץ הקודש

אמנם לא תמיד הכול היה קל ופשוט, אבל אני מעדיפה שלא להתמקד בהיבט הזה. חשוב לי להתמקד בדברים הטובים. העובדה שגדלתי בחו"ל מאפשרת לי זווית ראייה קצת אחרת משל אלה שנולדו כאן. יש דברים שבעיניהם נתפסים כמובנים מאליהם. בעיניי – לא. אלמלא באנו ארצה, לא היינו זוכים לחיות בקהילה כמו זו שזכינו בה. בקהילת "כוכב השחר" זכינו בחברים רבים, צדיקים של ממש, בעלי מידות טובות ולומדי תורה. השתייכות לקהילה כזאת היא זכות שגורמת לי להתרגשות מתמדת. זכות נוספת שנתגלגלה לידנו כאן, היא להיות שותפים במצוות יישוב ארץ ישראל. את החלום שחלמתי בילדותי לשבת בצל העצים בארץ ישראל, זכיתי להגשים כאן.

יצירת קשר
עבור לתוכן העמוד

GUI: Grid_1.asp
close