סיפורה של אילה קאפח – עפרה – חלק ב'

22/11/2017
סיפורה של אילה קאפח – עפרה – חלק ב' (הגדל)

מקימים מפעל

בעקבות ההחלטה שהתקבלה ביישוב שעל פיה אחד מבני הזוג חייב לעבוד במקום, דויד עזב את עבודתו בעיריית ירושלים והקים בעפרה מפעל להדפסי משי - "רשתית עפרה" שמו. הוא ביצע הדפסים על בדים ועל חומרים אחרים באמצעות רשתות משי. בפסח תשל"ו, קיימה תנועת "גוש אמונים" צעדה גדולה שעברה בעפרה בדרכה ליריחו. דויד הדפיס על חולצות ציור של אפרוח הבוקע מביצה, ומכרנו אותן כדי לגייס כסף ליישוב. באותה שנה עזבתי את ההוראה ועברתי לעבוד במפעל. במהלך השנים העסקנו במפעל עובדים נוספים, עד שסגרנו אותו.

איחר את האוטובוס

לקראת שנת הלימודים תשל"ו, התקבלה החלטה שכל הילדים בגיל בית ספר יסודי יעברו לבית הספר "פרדס" ברמת אשכול כי שם היה המקום הנוח ביותר להגיע אליו מעפרה. בית הספר התחשב בילדי עפרה והקצה להם חדר, שם יכלו לשהות בתום הלימודים, לצדה של בת השירות הלאומי שהשגיחה עליהם, עד שעת הגעת האוטובוס (קו 40) שעבר ברמת אשכול. הנסיעה הייתה די ארוכה ועברה בתוך רמאללה. הייתי שקטה כי רמאללה הייתה שקטה, ובמשך שנים רבות עוד נסענו דרך שם.

בהקשר זה, זכור לי עד היום סיפור מיוחד. באחד הימים, בננו עמית, שלמד אז בכיתה ב', איחר לאוטובוס הנוסע לעפרה. הוא לא הגיע הביתה ולא הייתה לי אפשרות להתקשר אליו. הרגשתי חוסר אונים נוראי. לא היו טלפונים סלולריים, ובעפרה היה טלפון אחד במזכירות וטלפון אחד בביתו של ישראל הראל. דאגתי מאוד. מה יעשה ילד בכיתה ב' לבדו בירושלים. מאוחר יותר התקבלה במזכירות שיחת טלפון מיעל אליצור. היא פגשה את עמית במקרה, אספה אותו לבית הוריה וניסתה להעביר לי הודעה מרגיעה. על עמית זה לא כל כך השפיע, אבל בשבילי זה היה טראומטי.

הילדים, כיתר חבריהם מבית הספר "פרדס", הצטרפו לתנועת בני עקיבא והיו חברים בסניף שונר"א ברמת אשכול, אבל ברגע שקם בעפרה סניף בני עקיבא, הם עזבו, חלקם בכאב לב, והצטרפו לסניף שבעפרה. בטקס שהיה בשנה הראשונה, הכריזו במפקד שסניף עפרה מונה כחמישים חניכים. צחקנו. היו בו בקושי חמישה עשר.

סוף-סוף בית

מהבית הראשון עברנו אחרי שנה וחצי למבנה ירדני שלימים נהרס לצורך בניית חדר האוכל של האולפנה. הוא חולק לשלוש דירות, ובשכנות לנו גרו משפחת אופן ומשפחת הראל. כשעברנו אליו הבאנו מהדירה בירושלים את הספרייה ואת הווילונות. כשראיתי אותם במקום חשבתי לעצמי: "עכשיו זה בית!".

קבלת פנים

הייתה תקופה שהייתי חברה בוועדת קליטה. אני זוכרת שהצטרפו אלינו עשר משפחות נוספות, ואחריהן עוד עשר. קיבלנו את פני המשפחות בפתק יפה על הדלת, בבקבוק יין ובעוגה, ו'שידכנו' לכל אחת מהן משפחה מאמצת.

בהמשך הייתה החלטה שמשפחות מועמדות ליישוב שעברו ועדת קליטה צריכות לבוא לעפרה לשבוע עבודה. בני הזוג שובצו לעבודות ביישוב והתארחו אצל משפחות. אותן המשפחות נתבקשו בתום אותו שבוע להעלות על הכתב את התרשמותן מהמשפחה שאירחו. אנחנו אירחנו את חיים וורדה רוזן, תושבי עפרה עד היום ושכנינו הטובים.

חיילי מילואים

אירחנו גם חיילי מילואים רבים ששירתו באזור והגיעו בשבת לבית הכנסת. פעם אחת אירחנו שניים או שלושה חיילים, שאחד מהם היה איש דתי ומזוקן. שנה או שנתיים אחר כך למדתי במכללה בבית וגן, ובסוף שיעור על הלכות שביעית ניגש אליי הרב המכובד ואמר לי: "גברת קאפח, אני התארחתי אצלכם בליל שבת אחד כשהייתי באזור במילואים".

לפני שנה או שנתיים, בשמחה של קרוב משפחה, ניגש אלינו אדם מבוגר, חילוני, וסיפר ששירת ליד עפרה והתארח בביתנו. זמן קצר אחר כך, הוא נפגע בראשו בתאונת דרכים. קרוביו ניסו לדבר אתו במשך כל הזמן כדי שלא יאבד את הכרתו. מאוחר יותר סיפר להם, שבראשו התנגנה ללא הפסק אחת מזמירות השבת ששרנו, והרופאים אמרו לו שזה מה שהציל את חייו. הוא סיפר לנו זאת כעשרים שנים אחרי שזה קרה.

מדברים בחיוכים

בשנות השמונים החלו להגיע לישראל יהודים מאתיופיה. מעבר לידיעה שיש אי שם יהודים אתיופים, לא היה לנו שמץ של מושג מי הם. כינסו את כל תושבי היישוב ונציגים מקריית ארבע, שם כבר הייתה קליטה של עולים מאתיופיה, והם סיפרו לנו עליהם במשך ערב שלם. הקשבנו בעניין רב, ובאספה הוחלט לקבל ליישוב כחמש עשרה משפחות.

אנחנו אימצנו את בנימין וענת סמאי, שגרים עד היום בעפרה, והיום הם ישראלים יותר מאתנו. הם היו אצלנו הרבה. אני זוכרת את בנם זוחל על הרצפה בביתנו. התקשורת בינינו הייתה טובה מאוד, אף על פי שהעברית שבפיהם הייתה דלה. בהתחלה תקשרנו רק בחיוכים.

כשאירחתי לראשונה את אחת המשפחות לסעודת ליל שבת, הכנתי סעודה מכובדת והגשתי מנה אחרי מנה. בשל צניעותם הגדולה הם בקושי אכלו. לימים, לימדתי באולפנת עפרה עולות חדשות מאתיופיה במסגרת תכנית "אילת השחר". אז כבר היה לי מושג מי הם יהודי אתיופיה ובאילו תכונות ניחנו. במבט לאחור אני צוחקת על אותה ארוחה ויודעת שהייתי צריכה להכין להם אינג'רה ודבו, עם הרוטב והתבלינים שהם רגילים להם.

כדת משה וישראל

גדלנו על המושג "מסך הברזל", שהפריד בין ברית המועצות למדינות המערב, ובתור ילדה הייתי בטוחה שבאמת יש שם חומה של ברזל. התחושה הייתה שיהודים יצאו משם רק אם יקרה נס, ממש כמו שאנו חושבים על ביאת המשיח. ואז, בסוף שנות השמונים, עלתה על בימת ההיסטוריה המילה 'פרסטרויקה', מונח שהגה נשיא ברית המועצות החדש מיכאיל גורבצ'וב, שיזם שינויים במדינה. הבלתי ייאמן קם והיה לנגד עינינו: השערים נפתחו.

בעפרה החלו לדבר על קליטה של עולים. באספת חברים סיפר רפי קפלן, תושב עפרה, חוויות מביקורו בברית המועצות בתקופה שקדמה למהפך. בשנת תשמ"ט (1989) הוא הגיע לרוסיה במסגרת שליחות חשאית מטעם משרד החוץ. לצורך ביצוע שליחותו, ציידו אותו בדרכונים אמריקאיים, והיה עליו לעלות תחילה על מטוס לווינה, ומשם, במעטה של תייר ותוך העמדת עצמו בסכנה, הצליח להיכנס לרוסיה. הוא ניסה לאסוף נתונים על מצב היהודים שם, להעביר מסרים למסורבי עלייה ולנסות לבנות מערך אנושי שיקשר בין מדינת ישראל ל"יהדות הדממה". והנה - נס גלוי! ברית המועצות, מעצמת-העל, מנהיגת הגוש המזרחי, שעד כה התנתה יציאה של כל אזרח באישור הק-ג-ב מתפרקת. העולים החלו לזרום לארץ. בעפרה התקבלה החלטה לקלוט עולים מרוסיה, ובין המשפחות שקלטנו היו אנשים מקסימים. אנשים פתחו את הלב ושיכנו עולים בבתיהם. אני התיידדתי מאוד עם עדה לוין. היא הייתה אישה אצילה. משפחה בארץ כמעט שלא הייתה לה, ואנו אהבנו לארח אותה בשבתות ובמועדים. בין העולים שהגיעו היו, להפתעתנו, גם אחדים שאינם יהודים, והתמודדנו עם דילמות בסוגיה זו. ולצד ההתמודדות, היו לא מעט שמחה והתרגשות: הלב של כולנו הוסיף פעימה כשהרב גיסר ערך חתונה יהודית לכמה מהזוגות המבוגרים. היישוב כולו נטל חלק בהכנות, וזה היה אירוע מרגש ביותר.

דבר אמתי

השיתופיות היא הזיכרון החזק ביותר שיש לי מהשנים הראשונות. הכרנו את כולם ואת הוריהם, אספנו זה את זה בטרמפים, והייתה תחושה חזקה של גיבוש. אחד הוויכוחים הממושכים היה עד כמה להרחיב את היישוב – עד שישים משפחות? עד מאה? עד מאתיים? היינו קטנים וטיפשים, ואולי לא רצינו לאבד את החברות הקרובה ואת האינטימיות. היום ברור לנו שהיישובים צריכים להיות גדולים, וברוך ה' הבנה זו הפכה לנחלתם של כל היישובים.

כשאדם עושה משהו אמתי, כשהוא מאמין שזה הדבר שעליו לעשות, הוא משדר את זה, וזה עובר לדור הבא. הבן הבכור שלנו הקים את היישוב טלמון והבן השני הצטרף אליו. בת אחת התיישבה במעון שבדרום הר חברון, ובן אחר הקים את היישוב הקהילתי-דתי מרחבעם שבנגב וכיום הוא רב היישוב. בת אחת עוסקת בתקשורת וגרה בירושלים, והבן הצעיר קבע את ביתו בעפרה.

אם יש שני דברים טובים שעשיתי בחיי הם נישואיי לבעלי, וההתיישבות שלנו כמשפחה בעפרה.

 

  

 

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד