גבעת ארנון - שמואל ברק

8/11/2017
גבעת ארנון - שמואל ברק (הגדל)

הר הבית בידינו

נולדתי בשנת 1948 ברומניה למשפחה יהודית ציונית. כשהייתי בן שנתיים משפחתי עלתה ארצה והגיעה ל"שער העלייה", מקום המרכז את כל העולים מכל המדינות אשר חפצה נפשם להידבק בארץ הקודש. היו שם אנשים ממוצא תימני, הונגרי, תוניסאי ואשכנזי, ממש מכל תפוצות עם ישראל. משם שלחו אותנו למעברה בנהריה, שם גדלתי כל חיי. כשהייתי בן 19 התגייסתי לחיל האוויר, וראיתי כיצד פורצת לה מלחמת ששת הימים. בתור פרחי טיס לא השתתפנו במלחמה עצמה, אך הקורס שהיה לפנינו כבר לחם בירושלים. לאורך כל המלחמה ישבנו צמודים לטרנזיסטור, וכשמוטה גור הכריז שהר הבית בידינו ההתרגשות באוויר הייתה עצומה וכולנו פרצנו בבכי משחרר. הסיפורים, השירים וכל האווירה בביתי תמיד סבבה סביב ירושלים וארץ ישראל. היה זה מעגל שנסגר עם שחרור חלקים כה נרחבים מהארץ, וכמובן עם שחרור ירושלים.

אוהל ארץ ישראל

בשנת 1970 התחתנתי עם בחירת ליבי שרה והקמנו את ביתנו בנהריה, המקום הכי טבעי לנו. בתקופה זו סיימתי את לימודיי כמהנדס מכונות והתחלתי לעבוד בחברת "רפאל". העבודה הייתה מרתקת והחשיבות בשמירה על ביטחון המדינה היה המנוע של עבודתי במשך שנים רבות. בזמן הסכמי אוסלו התחלנו להרגיש איך המדינה נשמטת מתחת לרגלנו, איך במו ידינו אנו מוסרים אותה לאויב. מתוך אמירה של חיבור לארץ קמה חבורת חקלאים מעמק יזרעאל והקימו אוהל מחאה שאליו הצטרפנו, כמה חברים מנהריה ומערים נוספות. בכל יום הגענו למאהל והרמנו דגל של חלוציות - לא ניתן לפגוע באדמת ארץ ישראל. מארגן המחאה היה דוד כנעני מכפר יהושע, אליו חברו חלוצים נוספים כמו אהוביה טבנקין מעין חרוד, פרץ הרליך מתל עדשים, חוזקה מנהלל ועוד. לקבוצה זו היה חשוב להביע את הקשר לארץ לא רק במילים ומחאה, וכך יצאנו לשומרון כדי להיפגש עם השטח עצמו, זו הייתה נסיעה קצרה עם מרחק נפשי עצום.

חלוצים ומתיישבים

השילוב של קיבוצניקים, חילונים ומבוגרים עם אנשי ההתיישבות בשומרון היה מדהים, היה זה חיבור מיוחד במינו. הצלחנו להבין איך אנשים ממשיכים להיות חלוצים גם מאה שנים אחרי שקמו המושבים בעמק. בכל שבוע יצאה משלחת מטעם חברי האוהל, אשר הגיעה לחזק את היישוב גנים, כדים, חומש ושאנור שהיו קרובים אלינו מצפון ואט אט נכנסנו לעומק השומרון. באחד מימי הנסיעות שלנו הגענו ליישוב איתמר ונטענו שדרת עצי נוי במרכז היישוב, משם המשכנו מזרחה על רכס איתמר עד שהגענו לגבעה נישאה בגובה 851 מטר מעל פני הים הצופה אל עמק שכם. הר גריזים והר עיבל נישאים אל על ונשמתי נעתקה. הרגשתי שאני נשאב למראה הזה. בחור שהתגורר שם ניגש אליי ואמר שזוהי "חלקת אלוקים", היה זה ביטוי מדויק למה שחש ליבי.

מדיבור למעשה

הזיק הראשוני של ההתאהבות בלב השומרון ניצת, ומשם בכל הזדמנות שניתנה לי הגעתי לבקר, לעזור ולהתנדב על ההר. בשנת 1998 הרגשנו ששלטון נתניהו עומד להתפרק וזו ההזדמנות למעשה ציוני כל עוד יש ממשלת ימין בכנסת. החלטנו לעשות מעשה התיישבותי, להעביר את החזון הציוני והתמיכה החיצונית להתיישבות למעשה של ממש. החלטנו לקרוא לגרעין בשם "חי"ל" – חוסן יהודי לישראל, זה מה שהרגשנו. הפגישות של הגרעין הפכו מתכנון הפגנות לחשיבה על פרטי ההקמה של מקום חדש. פנינו ל'אמנה' והם הציעו לנו מספר נקודות, ליד שילה ובמרחבים שונים אך אני התעקשתי שאני חייב לראות את שכם מחלון ביתי. הקשר לשכם, ההיסטורי והעכשווי היה אבן דרך משמעותית בבחירת מקום היישוב שלנו. ביום בהיר הגענו מספר חברים מהגרעין להיפגש עם נציגי מזכירות איתמר ורב היישוב הרב נתן חי, יחד צעד אחר צעד. הם עזרו לנו לבחור את המקום על הרכס ואת ההחלטות החשובות הראשונות להקמת נקודה חדשה שמצד אחד קשורה ליישוב איתמר ומצד שני מאפשרת צורת חיים שונה מהיישוב. בכל זאת היינו גרעין חילוני לגמרי, בכל הרישומים נקראנו בשם שכונה ג' גרעין חי"ל.

 

מטרים ספורים במאות שקלים

בעזרת חברים מיישוב איתמר, יוסף טוויטו הי"ד, בני זגרון ועוד התחלנו את דרכנו בהקמת 777. הנקודה שנבחרה על המפה היא אסטרטגית בחיבור של רכס איתמר עם בקעת הירדן והיא מסומנת במפות בגובה 777 מטר מעל פני הים, השם הקליט התחבב על כולם. ב-24 בנובמבר 1998 יצאה משאית עם מכולה שרכשתי בחיפה, והיעד שהיה רשום לנהג המשאית היה כפר תפוח. כשהגענו לשם הסברתי לו שזה לא בדיוק לתפוח, אלא עוד מספר קילומטרים צפונה. הנהג המשיך לנסוע וכשעברנו את היישוב איתמר במעלה הרכס הוא התחיל לכעוס. ירד מהמשאית ואמר שהוא מניח את המכולה במקום הזה. ברגע זה חשכו עיני והתחננתי לפניו שנותרו עוד דקות מעטות עד למקום היעד אך הוא סירב להתקדם. במחשבה מהירה הוצאתי שני שטרות של מאה שקלים, הנהג התפשר והמשיך עד שהגענו אל החברים שחיכו לנו בשמחה והתרגשות. יום זה נקבע כיום הקמת הגבעה, המבנה הראשון הגיע למקומו על ההר.

המשאית

התחלנו את דרכנו בלי תנאים בסיסיים ובכל הזדמנות שדרגנו את מה שהיה. הבאנו משאית וחיברנו אליה סככה ששימשה כמרכז החיים שלנו, בכל פעם השארנו שומר מהגרעין ומתנדבים שבאו לעזור, אף אחד עוד לא העתיק את מקומו למגורים של ממש. מספר פעמים קרה שבמהלך הלילה הגיעו חיילים ודרשו ממנו לפנות את המקום. לעיתים העברנו את הדברים וחזרנו מיד לאחר מכן, ולעיתים נאלצנו להתחבא מפני החיילים שחיפשו אותנו. אנשי אמנה בדקו אותנו כל הזמן וראו שאנו נחושים להיאחז במקום. המשמרת שלי הייתה בכל סוף שבוע. הייתי חוזר מהעבודה ב"רפאל" ומגיע ישר לשמור בגבעה. לאחר מספר חודשים עם מכולה, משאית וסככה מאולתרת אמנה הביאו ארבעה קרוואנים. היה זה מאורע מרגש, בתים של ממש.

הסכם המאחזים

שמענו על גרעין של יוצאי ברית המועצות מאזור הקריות שרוצים להקים יישוב, פנינו אליהם ונוצר החיבור. כעבור זמן קצר הגיעו מספר משפחות מאותו הגרעין להתיישב ב-777. באותה תקופה נחתם הסכם המאחזים של ברק ודרשו מאתנו להתפנות לגבעה במיקום אחר. היה זה לילה חורפי של חודש נובמבר ונותרו לנו מספר שעות עד שיפנו אותנו בכוח. מתוך הלחץ והמהומה החלטתי שאין אנו יכולים לנטוש את המקום וכתבנו כתב הסכמה מול 'אמנה' שנותנים לנו להחזיק באדמות החקלאיות שהתחלנו לחרוש סביב הגבעה. היה זה הסכם קריטי שנתן לנו זכות על האדמות פה באותה תקופה וזה מה שעזר לנו לחזור ולהתיישב פה בהמשך.

לך לך

אחרי הפינוי הגעתי למסקנה שארץ ישראל קוראת לי. לא היה לי נכון להגיע מרחוק בכל פעם, החיבור והאהבה שלי לשומרון רק התעצמו מפעם לפעם. החלטתי שאני עוזב את עבודתי ב"רפאל", מקום עבודה נהדר עם משכורת נאה. היה זה משבר גדול למשפחה כי החלטתי שאני מעתיק את רוב חיי, את כל השבוע שלי, לשומרון ומעתה אהיה רחוק מהם. יחד עם שני צעירים נוספים שעברו לגור בגבעה, התחלנו בעבודות חקלאות, קנינו בשיתוף טרקטור ומחרשה והתחלתי את חיי כחקלאי מתיישב בשומרון. אט אט נוספו צעירים נוספים והגיעה המשפחה הראשונה למקום כחלק מגרעין ירושלמי שחיפש יישוב. באחד הלילות נשאר שומר אחד בשם אריה אגרניוני הי"ד, לשמור על הגבעה ומחבלים רצחו אותו. היה זה זעזוע עצום לכולנו והבנו על כמה קריטית ההתיישבות שלנו כחבורה ולא רק שומרים בודדים.

לקום מן העפר

לאחר הרצח של אריה הי"ד היינו המומים ושבורים. אנשי 'אמנה', שזיהו את הקושי, הביאו לגבעה מספר קרוואנים נוספים וזה מה שנתן לנו את ההרגשה שאנחנו ממשיכים, בונים ויוצרים חיים חדשים בקרקע הזו. יחד עם המאורעות הקשים היו לנו גם אירועים מרגשים. רן סגל, שהיה רווק בגבעה, החליט לעשות חתונה במקום ולהקים בית על אדמת המקום. ההתרגשות הייתה בשיאה. השמחה הפרטית של הזוג הצעיר התחברה עם השמחה הכללית של הקמת בית, יישוב ומשפחה אחת גדולה באדמות השומרון.

 

המשך בשבוע הבא...

עבור לתוכן העמוד