שירה עמוסי - רותם

18/09/2017
שירה עמוסי - רותם (הגדל)

היישוב רותם בבקעת הירדן מביא עימו רוח חדשה של התיישבות ייחודית. הערכים המרכזיים שקיבלו על עצמם תושבי אותם הם חיבור בין דתיים וחילונים וחיבור לסביבה - אקולוגיה. גורמים ניסו ליישב את השממה בבקעה אך לא עלה בידיהם. במשך השנים עברו ברותם גרעין נח"ל, ישיבת הסדר ועוד, אך מי שהקימה לתחיה את המקום הייתה דווקא נערה צעירה עם הרבה רוח ותעוזה. נפגשנו עם שירה עמוסי לשמוע על היישוב רותם.

 

אפריקה

השתחררתי מהצבא בשנת 1998 וכמו כל נערה ישראלית צעירה טסתי לטיול הגדול. בשונה מרוב חבריי שטסו למזרח אני בחרתי בסגנון טיול שונה, וטסתי לאפריקה. תוך כדי הטיול והמעבר בין המדינות השונות, נתקלתי בתופעות ובמקומות שכאילו עצרו בזמן לפני אלפי שנים. השיא היה באתיופיה, שם חוויתי את עוצמת החיים בתוך הטבע במלוא הדרה. הטבע מדבר, חי, פועל ובני האנוש מנסים להבין אותו ולהסתכל על "מצבי הרוח" של הסביבה ולהתנהג לפיה. חזרתי לישראל הקטנה והבנתי שהתמכרתי לפשטות הזו, לחיבור התמים לטבע, לשמיים מלאי הכוכבים ולמרחבים האין סופיים.

אם אין אני לי מי לי

הבנתי שאני לא מסוגלת להמשיך לחיות ברדיפה אחרי הזמן, הקדמה והישראליות השוחקת וחיפשתי משהו אחר. התחלתי להסתובב בארץ ולחפש מקום שיתאים לחלומותיי, מקום המשלב דעות, פתיחות, הבנה ויכולת חיבור לאדם ולאדמה. הסתובבתי ברחבי הארץ וראיתי מקומות מיוחדים רבים אבל לא היה אחד שהתאים לחלום שלי. התחלתי להסביר למי מחבריי שהקשיב לי שצריך להקים מקום כזה, יישוב של דתיים וחילונים עם חיבור לאדמה. לאחר ניסיונות שכנוע רבים הבנתי שאם אני חולמת על יישוב כזה, אני צריכה להקים אותו. בעצמי.

בקעת הירדן

התחלתי לעבוד בחוות שדה בר ליד ההרודיון בגוש עציון. תוך כדי רעיית הצאן נגשה אלי אישה צעירה והציגה את עצמה כעובדת של תנועת "אמנה". היא שמעה על הרעיון שלי ובאה להציע לי מקומות להקמת היישוב, ואני לא האמנתי למשמע אוזני. תנועת "אמנה" הגדולה מכירה בי, שירה, בחורה בת עשרים שרוצה להקים יישוב. בפגישה הציעו לי מספר מקומות בגולן שמתאימים לתיאורים שלי. עלינו על הרכב והתחלנו להצפין, במהלך הנסיעה עברנו בבקעת הירדן, עצרתי את המכונית ואמרתי לנציגת אמנה, "פה". ראשי אמנה ששמעו את בקשתי עיקמו את אפם וטענו כי הבקעה קשה למגורים, רחוקה, המקום מבודד ומסוכן, ככל שהם העלו צרות כך אני התלהבתי.

הבקעה הירוקה

הגעתי לרותם בחודש ניסן, הכל היה ירוק, גבעות של פרחים ודשא כיסו את הכל, הרגשתי כמו היידי בת ההרים שמגיעה אל הבית שלה, חלום שמתגשם. התחלתי לגבש מספר חברים שיעלו איתי ליישוב החדש ובמשך שנה שלימה נתקלנו בקירות, מניעות ומחסומים. בדרך לאט לאט הגרעין התפרק, הייתה זו תקופת כהונתו של אהוד ברק בממשלה והוא לא אישר שום פיתוח חדש של בנייה מחוץ לקו הירוק. כאשר עלה אריאל שרון לשלטון אנחת רווחה פרצה מפי וייחלתי שמפה יהיה לאן להתקדם. באותו שבוע קיבלתי טלפון משולה קמינסקי, תושבת שדמות מחולה שריכזה את נושא היישובים במועצה האזורית בקעת הירדן. היא הכריזה כי בעוד שבוע יערך מפגש של הגרעין עם ראש המועצה. הייתה בעיה אחת, שלא היה גרעין, הייתי רק אני.

תצוגת תכלית

הימים עברו והפגישה הגורלית עם המועצה התקרבה בצעדי ענק. ביקשתי מכמה חברים ובני משפחה שיבואו לעשות הצגה למעני, שיירתמו למשימת ההקמה של רותם. ואכן, הפגישה התקיימה וההצגה הייתה נהדרת, חבריי נאמו בלהט על רצונם להקים יישוב חדש וחזרו לביתם, אני נשארתי עם החלום המתגשם. באותה תקופה למדתי לתואר ראשון באוניברסיטה הפתוחה ולכן המעבר לבקעה היה יחסית פשוט עבורי, קיבלתי תאריך ליום העלייה והגעתי לרותם. מסתבר שלהקים יישוב זה לא לחיצת כפתור, מה שנותר ברותם מהיאחזות הנח"ל שהייתה בו היו שברי אשקוביות ומבנים מפורקים למחצה, כאשר "אמנה" שיפצו בעבורי מבנה אחד. ב-1 באוגוסט 2001 הקמתי לבדי את רותם. קניתי מכונית קטנה והבאתי את חפציי מבית ההורים באפרת שבגוש עציון. פרקתי, סידרתי והתמקמתי. ואז הגיע הרגע שהבנתי שאני לבדי בבקעה, בחום אימים של הקיץ, מקימה יישוב.

בודדה במערכה

קמתי בבוקר לקול הדממה הדקה, הכל שקט סביבי, מרחבים עצומים של גבעות חול חשופות. לפתע הגיח רכב וממנו יצאו שני גברים שהציגו עצמם כנציגי המועצה, הם הביטו עלי בתימהון ואמרו לי שבאופן רשמי, השתגעתי. איזה מן בחורה צעירה תרצה להגיע לבדה למקום שומם שכזה. עם כל טענותיהם הייתי נחושה בדעתי והבטחתי להם שהם עוד ישובו ויפגשו מקום פורח וצומח. בתור ילדה חלמתי על הקמת המדינה וקינאתי בדור שזכה להיות חלוץ, יוזם ומפתח. הבנתי שהמקום לא תלוי רק בי והתחלתי לחפש אנשים נוספים שיגיעו לרותם. הסתובבתי במכללות באזור ותליתי מודעות בכינרת, עמק יזרעאל והיישובים בסביבה. לאחר חודש וחצי שאני הולכת לישון וקמה לבד ברותם הגיעה המשפחה הראשונה. היו אלה זוג צעיר, שיקמה שבאה מחדרה ואילן מבית השיטה, ואני הרגשתי בעננים. שיקמה נכנסה לעניינים והתחילה לשווק את רותם בקרב חבריה מחדרה, ואכן השיווק פעל את פעולתו והגענו לשלוש משפחות ושני רווקים.

חג רותם

התחילה לה שנה חדשה, חג הסוכות התקרב והחלטנו שנקבע בו את החג שלנו, חג ההקמה של רותם. התגבשנו והחלטנו שכל אחד מקדיש חמישים אחוז מזמנו ליישוב וחמישים לחיים הפרטיים. חיינו בקיבוציות שההבנה המרכזית הייתה כי כולנו משמעותיים להתפתחות והצמיחה של המקום. התחלנו לסדר שבילים בטבע, לטעת עצים ולסדר את הצמחייה. בסוף כל יום התאספנו על הדשא במרכז היישוב ופתחנו בדיונים סוערים על אופי ומהות היישוב, העלו סוגיות וביררנו את עתידנו. החלטנו כי היישוב יהיה דתי-חילוני-אקולוגי, כמו שחלמתי באפריקה, חיבור לאדם ולאדמה, לשורשיות.

חומה וגדר

המועצה האזורית בקעת הירדן לא פגשה עוף מוזר שכמונו בנוף שלה. עד לאותה העת הוקמו יישובים דתיים ומושבים וקיבוצים חילוניים, ומודל של יישוב מעורב ואקולוגי, שתי מילים מלאות משמעות ותוכן, לא היה מוכר. נאצלנו פעמים רבות להגיע למצבים של הסכמים מיוחדים עבורנו. בתקופת האינתיפאדה השנייה החלו לשדרג את כל היישובים בגדר חכמה, כשהגיע מהנדס המועצה לרותם כדי לתכנן את מתווה הגדר, לא האמנו למראה עיננו קבלן ערבי יקיף אותנו בגדר? אלה היו שני ערכים שלא הסכמנו להתפשר עליהם: הראשון, עבודה עברית והשני, ערך החרות והמרחבים. לאחר דיונים רבים הגענו לפשרה כי אנו נבנה בעצמנו את הגדר, לקחנו כולנו כמה ימי חופש והקפנו עצמנו בגדר ובסתר ליבנו ידענו שיום יבוא ונפרוץ אותה, מה שאכן קרה במהרה.

כביש? מה פתאום!

התחלנו לבסס מעמדנו כיישוב מן המניין וכחלק מתקנות המועצה הגיעה משאית לסלול כביש אספלט - כל חלומו של כל יישוב חדש - שתהיה גישה נוחה. אך חשכו עיננו, שישפכו צבע שחור על הנוף שלנו? לא יקום ולא יהיה. וכך פעם אחר פעם כל שדרוג שהוצע לנו מסלילת כבישים, בניית שבילים, מערכות של חשמל וביוב הודנו על ההצעה ודחינו ביד בטוחה, הרי אנו יישוב אקולוגי. רוצים את השטח נקי, מחוברים לטבע, מקשיבים לו ומתחשבים בו.

דתילוני

הגדרת היישוב כמקום מעורב לדתיים וחילונים היה המודל שלנו לכל קבלת החלטות. עניין קבלת האחר, חשיבה פתוחה לגבי כל נושא והמגוון האנושי יוצר מפגש מיוחד עם שאלות רבות שביישובים רבים אינן עולות על הדעת. בכל בוקר יוצאים ילדי היישוב לשני בתי ספר, דתי וחילוני, ובצהריים חוזרים ליישוב ומשחקים יחד. הצלחנו ליצור ייחודיות "רותמית". בשלב זה השמועה אודות יישוב מעורב אקולוגי בבקעה פרסה כנפיים והתחלנו בקליטת משפחות חדשות. באותה שנה התחתנתי עם דידי עמוסי שהפך לאישי והקמנו את ביתנו ביישוב. נוצר מצב בו ישנה רשימת המתנה של עשרות משפחות לקליטה והמועצה, שהבינה את המשמעות הייחודית שלנו בנופה, התחילה להשקיע במקום.

לעשות או לחדול

לאורך השנה הראשונה היו עליות ומורדות, קלטנו משפחות רבות וההתרגשות הייתה בשיאה אך לאחר זמן קצר רבים מהם עזבו והמשבר היה גדול, על כל חמש משפחות חדשות שנקלטו נשארה משפחה אחת לאורך זמן. כשעברנו את מחסום עשר המשפחות היה זה רגע מכונן ליישוב. בנינו מבנה ציבור שמתאים להשקפת עולמנו האקולוגית, מבנה בוץ וכפות תמרים וערכנו חגיגה יישובית. מכיוון שלא קיבלנו אישור על תוכנית בניין ביישוב, לא יכולנו להקים שום מבנה ציבורי מסודר, אבל לא התייאשנו והמשכנו בגיבוש הקהילתי והסביבתי. בכל חודש נקבע "יום רותם" בו כולם תורמים למען היישוב וסביבתו האקולוגית.

"עזרת משפחות"

לאחר כמה שנים של בנייה והתהוות יישובית התקרב לו ראש השנה ואיתו עלו שאלות רבות. השאלה העקרונית ביותר הייתה כיצד ראוי לחגוג ולהתפלל בבית הכנסת. התושבים הדתיים ביקשו שמעמד ההלכה יכובד, כולל הגדרות ברורות, ואילו התושבים שאינם דתיים ביקשו להתפלל יחד גברים ונשים. לבסוף הוחלט כי נקים "עזרת משפחות" וכך כל תושב ותושבת יכולים למצוא את מקומם במהלך החג. ברותם ישנה חרות מחשבתית, אין הגדרה מה "מקובל" ומה לא. בכל שנה מאז עולה הדיון מחדש ובכל שנה מחליטים מה שמתאים באותה השנה. בחג הסוכות הקרוב נזכה לחגוג ברותם את השנה השש עשרה להקמת היישוב ושום שנה אינה דומה לקודמתה. הדיונים ממשיכים והרכבת עוברת וכך מתקבלות החלטות.

תורת הסביבה

ההגדרה שלנו כיישוב אקולוגי מעלה תהיות רבות מה הדרך הנכונה ביותר להתחבר לטבע ולסביבה, מהי תורת הסביבה בה נכון לצעוד? רבים מהתושבים בנו את ביתם בבנייה סביבתית: בתי בוץ וקש. השטחים סביב היישוב מקיפים שטח של כ-4000 דונם שבהם אנו רועים את הצאן וכך שומרים על האדמות, תנועת הנוער ביישוב פעולת מטעם ארגון "השומר החדש" וכך הנוער פועל ונפגש סביב ערכים של ציונות, שמירה על אדמות המולדת וחקלאות. במישור הפרטי, משפחתי ואני הקמנו חווה חקלאית עם כרמי זיתים, עדר של צאן, כוורות דבורים ועוד, כל אלו הם המחברים בין האדם לאדם ולאדמה.

עבור לתוכן העמוד