מאיר מנדליאל – שבי שומרון

30/08/2017
מאיר מנדליאל – שבי שומרון (הגדל)

במרכז השומרון עומדת גבעה מיוחדת בה קם יישוב אשר נושאת את שמו של השומרון. מגבעה נישאה זו מלכו עומרי, אחאב ועוד רבים ממלכי ישראל. שם נבנו ארמונות עצומים ועד היום ניתן לראות שרידים ייחודים בתל שומרון הקדומה, הלא היא "סבסטיה". למרגלות התל הקדום הוקם היישוב "שבי שומרון" במטרה להחזיר עטרה ליושנה ולהחיות את האזור אחרי שנים של שממה. את סיפורו של היישוב "שבי שומרון" מספר לנו מאיר מנדליאל, ממובילי ההתיישבות והחינוך לאורך שנות ההקמה וההתפתחות של היישוב.

 

מששת הימים לשומרון

בשנת 1967, בזמן מלחמת ששת הימים, הייתי חייל צעיר בגדוד 96 של חטיבת השריון 179. אומנם הייתי צעיר, אך כשיצאתי למלחמה הייתי כבר נשוי ואבא לשני ילדים. הגדוד שבו לחמתי השתתף בקרב בג'נין ובשכם וכך מצאתי עצמי נפגש עם נופים, מרחבים, מקומות וסיפורים שלא הכרתי לפני כן. תוך כדי לחימה הכתה בי ההבנה שאנו משחררים ברגעים אלו חבלי ארץ שרק חיכו לנו, וכל עברנו וההיסטוריה שלנו קבורה מתחת לאדמה עליה אנו צועדים עם נעלי הצבא. הייתה זו התובנה ממנה צמחו בהמשך ההחלטות בחיינו. אחרי שהשתחררתי התחלתי להסתובב במקומות שקסמו לי בתור חייל, טיילתי במרחבי השומרון, קראתי כל חומר אפשרי שתיעד חפירות ומסעות בשומרון והתחלתי להדריך תיירים ומבקרים בתל שומרון הקדומה וסביבתה.

מתחילים להתגבש

אחרי "המהפך" בשנת 1977 עלה בגין לשלטון והכריז בביקור ביישוב קדומים כי "עוד יהיו הרבה אלוני מורה", אנו מלאי שמחה ותקווה הקמנו גרעין בשם "שומרון" שיעלה להתיישב באזור תחנת הרכבת של סבסטיה. גרנו אז בנתניה והתארגנו יחד עם כמה משפחות של חברים עם פניה לגוש אמונים שימצאו לנו מקום התיישבות לעלות אליו. אומנם כולם היו תושבי נתניה אך התחלנו בגיבוש הגרעין וערכנו טיולים, מפגשים ודיונים רבים אל תוך הלילה שנועדו לגבש את החברים סביב המטרה. המבנה היחיד שהיה בשטח שבו התעניינו היה המבנה הישן של תחנת הרכבת שהיו בו כמה חדרים קטנים. התחלנו לתכנן היכן יהיה המעון, היכן בית הכנסת והיכן יהיה בית הספר, וזהו, נגמר המקום.

תוכנית הגרעינים

עם כל הציפיות שהיו לנו מבגין היו גם אכזבות. נאמר לנו שנשיא ארה"ב ג'ימי קרטר, שהגיע מארה"ב, לוחץ עליו בעניין הבנייה והבנו שהוא לא ימהר לאפשר הקמה של עוד יישובים. אנשי גוש אמונים שליוו אותנו כל הזמן חשבו על תוכנית ייחודית, בה יוקמו אחד עשר יישובים בלילה אחד וכך נקבע מציאות בשטח. הגרעינים התארגנו במספר מקומות והתחלנו לתכנן את העלייה. התאריך שנקבע היה היום הראשון של חג הסוכות, בתוכנית זו השתתפו גם גרעיני היישובים קרני שומרון, שילה, בית אל ועוד. בערב החג קיבלנו ידיעה שכוחות צה"ל יחכו לנו בדרכים ויחסמו את ההגעה ליישובים החדשים. באותו הלילה התכנסה ישיבת חרום בביתו של מנחם בגין, הוא קרא לרב חנן פורת ומארגני התוכנית וכך ותוך כדי דיונים וויכוחים רבים, יחד עם התייעצות טלפונית עם שר החוץ, משה דיין, הם הגיעו לפשרה עם מספר תנאים. התנאי הראשון היה כי התוכנית מבוטלת ובכל חודש יעלה גרעין בודד וכך לא ייעשה הרבה "רעש", התנאי השני היה כי כל יישוב שעולה לקרקע נצמד לבסיס צבאי והגברים ירשמו בתור עובדי צה"ל שגרים בתוך הבסיס ולא אזרחים.

"חיתולים בצבע חאקי"

עם הידיעה על הסכם הפשרה עם בגין היו ויכוחים רבים האם זוהי הדרך הנכונה לצעוד בה, דרך של פשרות או שמא שיש להילחם על הקמת יישובים אזרחיים בשטח, אך בהמשך נרגעו הרוחות והבנו שנתיישב בכל דרך. ההחלטה שהתקבלה היא שגרעין "שומרון", החברים מנתניה, אנו אלה שנקבל את העלייה הראשונה ואכן יום לאחר מכן עלינו רק הגברים להתיישב בתוך מחנה צבאי שהיה בסיס ההכשרה של טירוני תותחנים. היה זה רגע מכונן בו הממשלה בפעם הראשונה אשרה ביודעין הקמה של יישוב - אמנם עם תנאים - אך עם תמיכה ישירה מהגורמים המיישבים. מפקד בסיס התותחנים, דודו שמו קיבל אותנו בזרועות פתוחות ודאג לכל צרכינו בצורה הנעימה ביותר שיכול היה, השתבצנו לתפקידים שונים בבסיס וכך התחלנו את השבוע הראשון, אחד עם אהבה לבישול קיבל את תפקיד הטבח ואחד עם כישרון לגינון סידר את רחובות הבסיס, כל אחד מצא את מקומו. ביום הראשון הגיע סגן שר הביטחון, מוטק'ה ציפורי והקריא את "מגילת הזכויות" שלנו, כמובן שהיו אלא בעיקר חובות לצה"ל ולבסיס אך אנחנו חשנו זכות עצומה להיות שייכים למפעל ומעמד מרגש זה. אחד מן החובות היה להתהלך בכל שעות היום בבגדי צה"ל עד לנעליים והגומיות. כששמענו זאת, אחד מן החברים שאל אם כשהילדים יגיעו גם החיתולים יהיו בצבע חאקי.

הקפות בבסיס

כל גבר קיבל אוהל בתוך הבסיס וכך העברנו את השבוע הראשון, ישנים כולם בסוכה הצבאית ועובדים בבסיס לאורך היום. כשהגיע יום חמישי בערב ביקשנו ממפקד הבסיס שלכבוד השבת המתקרבת יגיעו הנשים והילדים לבקר. דודו המפקד נענה לבקשה וביום שישי בבוקר כל הבסיס התמלא קולות ילדים ותינוקות זוחלים בין האוהלים. הייתה זו שבת מרוממת, הרגשת התעלות הייתה באוויר וכשיצאה השבת חזרו הנשים והילדים לבית בנתניה. חג שמחת תורה התקרב בצעדי ענק ולאור ההצלחה עם הבקשה הראשונה ניסינו את מזלנו בשנית ופנינו עם בקשה לעשות "הקפות שניות" במוצאי החג. המפקד שלא ממש הבין מה העניין בהקפות אישר את הבקשה וכך מצאנו עצמנו מכוונים אוטובוסים, מכוניות, כתבים וצלמים רבים אל הבסיס. עיריית נתניה תרמה תזמורת לטובת האירוע והשמחה הרקיעה שחקים. אני הייתי ממונה על נתינת הכבוד בפתיחת ההקפות ובאחת מהן קראתי לרב חנן פורת שעזר לנו רבות והגיע לשמוח אתנו, הרב לקח את המיקרופון, עצר את הריקודים וכך בקול רם מול מאות אנשים בקהל בירך בשם ומלכות "ברוך מציג גבול אלמנה".

במחנה
הימים עוברים והחיים במחנה הצבאי החזירו רבים מן הגברים לימי הצבא הצעירים. הנשים, שלא אהבו כל כך את הרעיון, החליטו להגיע ולהתיישב יחד אתנו במחנה. היה תהליך בו אט אט הצטרפה עוד משפחה ועוד זוג וכך החיים במחנה הפכו לחיי קהילה תוססים. היה זה מעבר קיצוני ממהלך החיים אליו היינו רגילים. כולנו הגענו מהעיר, בעלי משפחות ועבודה ופתאום היינו צריכים להתאים את חיינו לאורך החיים הקיבוצי: חדר אוכל משותף, שירותים כימיים משותפים ומגורים באוהלים לאור הירח. הייתה זו תקופה מיוחדת במינה של חברות, גיבוש וחוויות מיוחדות שלא דמיינו שיקרו לנו. יחד עם ההתלהבות מההקמה והציונות היו גם רגעי מתח בהם לא מילאו כולם את המשימות הדרושות כמו שטיפת כלים ותורנויות פחות נעימות. זה מה שדחף אותנו לעשות שינוי ולהבין שככה לא נצליח להחזיק מעמד בתור יישוב קהילתי ולא קיבוץ. לאחר מספר חודשים קיבלנו מהסוכנות היהודית מבנים קטנים למגורים. זה היה שיפור משמעותי - מאוהל למבנה. בט"ו בשבט נכנסנו לשכונה החדשה. המשכנו לקבל אוכל, מיטות ועזרה נוספת מהבסיס אבל כבר התחלנו קיום עצמאי ראשוני.

הבסיס - בית ספר

בתהליך ההתגבשות וההקמה כולו עמדתי בתוקף על כך שנקים בית ספר ביישוב החדש שלנו, אני מאמין כי התשתית החינוכית והלימודית בכל יישוב יכולה לספק פרנסה, תעסוקה, יציבות והעמקה של היישוב. לאורך השנים עבדתי כמנהל בית ספר בעיר נתניה וניהלתי מספר מרכזים הקשורים בחינוך ילדים. אחד מעקרונות הצמיחה בגרעין "שומרון" היה שפה יקום בית ספר, הילדים לא ייסעו אלא נביא את המורים הטובים ביותר אליהם. מיד אחרי שמחת תורה נסעתי להיפגש עם שר החינוך זבולון המר ופרסתי לפניו את רשימת התלמידים שכללה כ-35 תלמידים שרובם היו פיקטיביים, על הנייר, משפחות שחשבו אולי ביום מן הימים לעבור לגרעין. השר ראה את הרשימה וטען כי אין סיבה שתריסר התלמידים שבאמת גרים ביישוב החדש לא ייסעו ליישוב קדומים השכן? לשאלתו עניתי אני כי הוא מוזמן לעשות יחד סיור בשטח ולראות בעניו דרך איזה כפרים ערביים ייסעו התלמידים הצעירים עד לבית הספר בקדומים. על תשובתי זו ענה השר כי ניתנת לנו האפשרות, התקציב וכל מה שצריך כדי להקים בית ספר בשבי שומרון.

מלון אלף כוכבים

החיים ביישוב בתוך בסיס צבאי היו מיוחדים ודרשו דיוק בגלל המורכבות שבדבר. בהתחלה היו מגיעים כל שבת משפחות של חברים מנתניה וצעירים נוספים שרצו להביע תמיכתם וקיבלו מלון אלף כוכבים עם אוכל ולינה על חשבון צה"ל. למרות כל האהבה לאותם אנשים הרגשנו כי זה עלול לגרום למתח מול הצבא והתחלנו לדרוש תשלום מכל משפחה, גם מקומית וגם אורחת על ארוחות ומצרכים וכך ראינו מי המשפחות שבאמת באות לתמוך ומי חיפש לעשות שבת חינמית על חשבון ההתיישבות החדשה. רוב הנסיעות ביום יום היו לעיר הביתית שלנו, נתניה, רבים מהילדים בתיכונים למדו שם וכל הקניות, הכביסות, התיקונים והרופאים דרשו נסיעה לעיר הגדולה. בכל יום עבר הסדרן על כל הבקשות והמכתבים עם הדרישות שנכתבו על הלוח המרכזי והוא זה שזיווג בין נוסעים ונהגים לאורך השבוע.

המכולת

מכיוון שכל דבר קטן דרש נסיעה וכל נסיעה דרשה התארגנות רבה החלטנו לנסות ולצמצם את היציאות מהיישוב. בכל שבוע נבחר תורן שהיה עושה את הקניות למכולת שפתחנו, הייתה זו צרכניה לשבע עשרה משפחות, לא רווחי בעליל ועל חשבון סבסוד של התושבים. כולם תמכו במהלך הזה למרות שהיה קשה כלכלית להחזיק את המקום. התורן היה קונה בנתניה חלב, ביצים ושאר מצרכים בסיסיים ומביא אותם ליישוב, היו מקרים בהם התורן התעכב, שכח או נתקע ולכל המשפחות היו חסרים מצרכים לארוחת ערב. אותו הסיפור היה עם הכביסה: היה שלב בו לא חיברו לנו מים וחשמל מסודר כדי להתקין מכונת כביסה והיינו שולחים את הבגדים המלוכלכים למכבסה בנתניה, התורן היה מביא את הבגדים הנקיים ואם לא היה מביא לא היה מה ללבוש.

גאוות יחידה

למרות הקשיים, ביישוב שלנו ההרגשה הייתה של שמחה וגאווה. בכל שבוע היו מגיעות מתנדבות מאולפנת כפר פינס לעזור בגנים בבית הספר שהחל לפעול ובכל מה שיכולו לתת את ידן. בית הספר היה מוקד משיכה לתלמידים וכולם אהבו אותו, גם תושבי היישוב הסמוך שאנור, שהיה יישוב לא דתי, שלחו אלינו את ילדיהם כי ידעו שגאוות היחידה ביישוב מבוססת על ערכים טובים שמנחילים בתלמידים. הקפדנו על מנהגים מקומיים של אחדות יישובית כמו סעודה שלישית משותפת, בה היינו שרים יחד אל תוך ליל השבוע החדש, ארגון והפקה של אירועים בחגים, ימי זיכרון וחיבור לעם ולארץ. בזמן העלייה הגדולה מרוסיה פתחנו ביישוב אולפן עם מגורים לעולים החדשים. ניהלתי את האולפן ומרגש היה לראות כיצד האנשים מתחברים למקום, לעברית וללימוד הישראלי, חלקם אף נשארו לגור בשומרון ובשבי שומרון. החיבור להיסטוריה של המקום היא זו שנותנת לנו להמשיך ולהכות שורשים בהר.

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד