ראיון עם בני שלום - חומש

26/07/2017
ראיון עם בני שלום - חומש (הגדל)

בין גדרה לחדרה

הגענו מגדרה, גדלתי במושבה חקלאית ותמיד התעניינתי ביישובים אבל לא אהבתי חקלאות. לאחר חתונתי הציעו לנו לגור בבקעה, חברים שעברו ניסו לשכנע אותנו אך אמרנו כי לא נסתדר בבקעה, זהו אזור חם ואנו אוהבים קור. אז עוד לא ידעו לאיזה רוחות וקור עוד נגיע. לאחר כמה ימים ראיתי מודעה בעיתון ובה נכתב על יישוב בשם "מעלה נח"ל" - גרעין/יישוב תעשייתי חדש בשומרון, חשבתי שזה יכול להתאים. נפגשנו עם חבורת צעירים בתל אביב מול מפעל הפיס, היה זה מחזה משעשע, לא ידעו לאן פנינו מועדות אך לכולם היה מן זיק בעיניים ללכת לראות את המקום המדובר. באותו הזמן אשתי הייתה בסוף חודש תשיעי ואמרתי לעצמי "איך תסע עם האישה? אולי היא תלד?". באותו היום נסעתי עם אחותי לבחון את פני השטח ולברר האם ייטב לנו להעתיק את מגורינו לשם.

עוד שביל

יצאנו מתל אביב ונסענו אל עבר הר בתולי שרגל אדם לא דרכה בו. אחד מן החברים בשם רחמוני הוציא מפות והתחיל להסביר מה אנחנו רואים בנוף ומה אנחנו הולכים לראות ביישוב החדש שיוקם. הוא שרטט בקווים דמיוניים בתים, רחובות, שבילים ואפילו גן משחקים. בהתחלה הייתה התלהבות רבה והגיעו למפגש הראשון שני אוטובוסים וכעשרה רכבים פרטיים, לפגישה הבאה הגיעה רק הסעה אחת. תקופת ההתארגנות לעלייה לקחה מספר חודשים ובהם הקפדנו להגיע בכל שבת לטיול ביישוב החדש. כל שבת שהגענו ראינו משהו חדש שנוסף במשך השבוע. אשקובית חדשה, דרכים ושבילים נוספים, עד שהגיע המועד לעלייה לקרקע.

מעלה נח"ל

חודש נובמבר 1980, עלינו עם טנדר ועליו כל הציוד לששת המשפחות הראשונות, כל גבר נציג משפחתו בחר לו בית בשכונת האשקוביות שהיו מפוזרות והתחיל לסדר את החפצים בבית החדש. ביום ראשון בבוקר נסעתי להביא את אשתי וילדי לביתנו ביישוב. עדיין לא היה חשמל מסודר וכשהגיע הערב כל ששת המשפחות יצאו החוצה וחגגנו יחד סביב מדורה שהאירה את הליל והנשמה. מאותה החגיגה נשארו כמויות נאות של אוכל ובשר וכמובן שהחיילים הצטרפו גם הם למסיבה. לאחר כחודשיים שלושה התארגן גרעין נוסף והגיעו עוד כמה משפחות. הם הגיעו ישר למסיבת פורים מרוממת שארגנו תושבות היישוב. היה זה חורף גשום, קור אימים, גשם זלעפות, אנחנו ספונים בתוך הבית ואני שומע קול רעש חזק, יוצא מפתח הבית ורואה רכב שנכנס בתוך הבית. באותה לילה הייתה ראות אפסית, לא ראו כלום, כאילו אנחנו בתוך ענן. באחד מן הימים הגיע שכן שבא לנקות את הבית שלו לקראת הכניסה אליו עם משפחתו, אך איבד את דרכו בערפל וכך מצא את עצמו נכנס לביתנו. ההליכה כעיוור בערפל כנראה הייתה גדולה ממנו ולא ראינו אותו שוב בחומש לעולם.

קהילה חילונית

כל אחד עשה מה שהוא יודע לעשות לטובת הכלל וכולם נהנו, זו הייתה האווירה. כשהתחלנו בקליטה, הלכתי להתייעץ עם אריה עופרי, סגן ראש המועצה האזורית שומרון באותה התקופה, היה דיון איך נקדם את היישוב שלנו ואת תשובתו אני זוכר עד היום: "לאנשים מתוחכמים הבעיות מתוחכמות - לאנשים פשוטים הבעיות פשוטות". מספר חברים מהגרעין דרשו שתהיה קליטה של אקדמאים בלבד אך אני הרמתי דגל עם אמירה שאנשים פשוטים וטובים יהיו אנשי חומש. האווירה של יישוב חילוני בשומרון לא היה מקובלת, רוב המועצה האזורית שומרון הייתה יישובים דתיים ואנחנו היינו עוף מוזר בשטח. ביקשנו מהשכנים בשבי שומרון שיהיו שעות משפחה בבריכת השחייה והם לא ששו לשמע הרעיון, אז החלטנו לשדרג את איכות החיים ולבנות בריכה ביישוב שלנו. יחד עם זאת שהיינו יישוב קטן ולא עשיר במיוחד השקענו רבות בשיפור פני המקום, נטענו עצים, גינות ציבוריות, ראובן טביב שכני, שהיה ממייסדי היישוב החליט שלמרות האדמה הקשה, אדמה מלאה בסיד, אנחנו נעשה הכל כדי שהיישוב יפרח ויצמח. ואכן אט אט נטעו הזרעים והחלה קליטה של משפחות נוספות עד שהגיעה האינתיפאדה הראשונה.

בצל הטרור

בשנת 1987 החלה האינתיפאדה הראשונה, בכל יום היו פיגועים, זריקות אבנים ובקבוקי תבעה, הדרכים להגיע הביתה היו מסוכנות והחיים בחומש הפכו להיות קשים. סגרו את הכביש לאזור צפון השומרון, היישוב שקד והרבה ממקומות העבודה של התושבים התרחקו מחצי שעה לשעתיים נסיעה. ואז הגיע השבר הגדול, החלו ההרוגים הראשונים של חומש. תוך שבועיים נהרגו מספר חברים מהיישוב וביניהם גם גיסי, דני יהודה הי"ד, אב לשלושה ילדים. המוות של דני גיסי שינה את חיינו והדיר שינה מעינינו. היו תושבים שעזבו בשלב הזה, כל נסיעה הפכה לטראומה, הערבים היו שמים לנו מסמרים ודוקרנים בכבישים, כדי שיהיו לנו פנצ'רים ואז הם היו זורקים עלינו בקבוקי תבערה. זה היה מחזה שחזר על עצמו מספר פעמים. אך אנחנו החלטנו להמשיך ולנסות לחיות את שגרת יומנו, חשבנו על שיטות יצירתיות, קנינו רכב פג'ו כמו של הערבים המקומיים, אשתי הייתה שמה כאפיה וכך נסענו בדרכים. עד שיום אחד היא נסעה לשוק בדרכה חזרה מהעבודה ושכחה להחליף את מספר הרכב מלבן (פלסטיני) לצהוב (ישראלי), בעודה מסיימת את הקניות התגלתה לפניה התקהלות סביב הרכב וכמה ניידות משטרה, אנשים התלחששו "זהו רכב של מחבלים וכנראה המכונית עם חומר נפץ". היא החלה לצעוק ולהסביר להם שאנו תושבי השומרון ושאם הם רוצים הם יכולים לאסור אותה ורק שידעו שזו הדרך שלה לשרוד בדרך חזרה הביתה, השוטרים ויתרו אך הזהירו אותה. זה עזר לזמן מה אך בהמשך הערבים כבר זיהו אותנו ואת הרכבים שלנו והיינו צריכים לנסוע עם ליווי צבאי. זו הייתה תקופה קשה לחומש, היינו שפופים, היה צריך להרים את הראש באיזו שהיא צורה.

מיישוב חילוני למעורב

באותה התקופה מחצית מתושבי היישוב עזבו ומשלושים משפחות הצטמצמנו ונותרנו רק חמש עשרה משפחות. ישבנו כמה חברים וחשבנו כיצד נפתור את המצב. בעזרת המועצה עלה הרעיון לצרף גרעין דתי שיביא משפחות צעירות חדשות, פחדנו מדתיים שיבואו וידרשו שינויים באופי היישוב ורצינו רק אנשים רציניים שעושים צבא ואוהבים את הארץ ואכן אלו המשפחות שהגיעו. לאט לאט הדתיים החלו להרים את היישוב. משפחת הר מלך, חזני, שילה, משפחות רציניות עם ילדים שרצו ברחובות, הייתה אווירה נהדרת ואז קרה אסון נוסף. שולי הר מלך נרצח, זו הייתה מכה חזקה, אך כמו ששולי חי בעוצמות גם המוות שלו היה עוצמתי. "במותו ציווה לנו את החיים", לאחר הרצח החל גל קליטה חזק וסוחף ביישוב, העוצמות של הכאב הפכו להתחזקות יישובית, פתאום משפחה ועוד משפחה וכולם דתיים צעירים, ניסינו ליצור גם קליטה חילונית אך לא צלח בידינו והמשפחה החילונית היחידה שהגיעה בתקופה הזו הייתה ביתי שהתחתנה והביאה את בעלה ליישוב.

חלום רע

החיים בחומש עברו בנעימים, ערבי קהילה, טיולים יישוביים, צעירים ומבוגרים, דתיים וחילונים יחד, מצאנו את דרך המלך לצעוד בה כיישוב מעורב לתפארת. כשהיו קשיים ומידי פעם גם היו, ישבנו ופתרנו את כל הבעיות בצורה הטובה ביותר. בשנים הראשונות של היישוב הגיע בכל יום שישי אריאל שרון עם מטיילים, חברי כנסת, אנשי תקשורת וחברים שלו להראות להם כמה חומש יפה ומתפתחת ובעיקר כמה המקום הזה אסטרטגי, עם תצפית ייחודית אל עבר מישור החוף והשרון. מי היה מאמין באותם ימים שישבנו יחד על כוס קפה מול הנוף שהוא זה שיעשה לנו את הנורא מכל. שרון הרים על דגל את נס ההתיישבות והיה היחיד שעשה סיורים פוליטיים באזור שלנו, עשה באמת הכל לחיזוק ההתיישבות. בשנת 2005 החלו שמועות על פינוי, לא האמנו שזה באמת יקרה חשבנו שזה רק דיבורים, חצי שנה לפני ההתנתקות החלו לבנות גדר היקפית חדשה ליישוב, בעצם להגדיל את שטח חומש הרבה יותר ממה שהיה היה עד אז. זה חיזק את ההרגשה שאנחנו נשארים, אך כשהתחילו לדבר על התוכנית יותר ברצינות, קבלתי התקף לב ראשון. הייתה זו תקופה איומה, אפשר היה לחתוך את המתח בסכין ואפילו יותר מכך, יכולנו לראות את המתח. אנשים נקרעו בליבם. כשהתחילו לפנות בגוש קטיף קיבלתי התקף לב בפעם השנייה ועדיין האמנתי שלא ייתכן ששרון יפנה אותנו, החלום הרע הזה לא יכול להתגשם.

פינוי

בשבוע שלפני הפינוי היו בחומש פי עשרה תושבים שבאו למחות על הגירוש לעומת תושבי היישוב. הלכתי ברחובות וכל פינה מלאה באנשים, צעירים ומבוגרים. החתן שלי היה בתפקיד הרבש"ץ ביישוב ואחד החיילים בא אליו והראה לו מנורה מלאה בצבע שתכננו צעירים לא מקומיים לזרוק על החיילים, מיד יצאנו בריצה לכל קצוות חומש והודענו שאין פגיעה בחיילים בשום אופן. היו צעירים שפינצ'רו רכבים, זה עוד היה מקובל, לצבא יש מספיק כסף לתיקון גלגלים אבל לא אפשרנו בתור יישוב שום פגיעה באנשים משום צד. ואז הגיע הרגע בו דפקו בדלת ביתנו, הגיע קצין אחד, פניתי אליו ואמרתי לו: "לי אין ברירה, אותי זורקים מהבית, אבל אתה יש לך ברירה ותזכור מה שאני אומר לך: המצפון שלך ייסר אותך כל החיים". לא האמנתי שכל כך מעט חיילים יסרבו פקודה, לראות איך מתבצע כזה אסון ולא לעשות דבר מנגד. לא האמנתי. אותו קצין לא ענה לי והשפיל את מבטו. יצאתי מהבית והסתובבתי ביישוב עד שכולם הלכו, פינו כבר את האוטובוסים עם כל התושבים והמוחים והייתי לבד עם מעט חיילים, הייתי אז שלושה ימים אחרי צנתור, לא יכולתי להרים הרבה דברים, לא רציתי להתעצבן, הייתי מאוד שקט, מכונס בתוך עצמי. לא האמנתי שזה אני, מנסה לחשוב שזה חלום רע שיחלוף ואני יודע שזה לא חלום רע.

זה היה ביתי

יום לאחר מכן נתנו לי אישור להגיע לקחת עוד כמה דברים שנשארו בבית, באתי וראיתי שכבר הורידו את הגג. הטרקטורים הסתובבו ביישוב, תחושת מחנק הייתה באוויר, עשיתי סיבוב פרידה מהשכונות ונסעתי בלב שבור למשפחתי בגדרה. אחרי כמה חודשים, בחנוכה, באנו עוד פעם להדלקת נרות החג, אנחנו נוסעים באותה הדרך, אותו הכביש ומגיעים, אבל לא לאותו המקום. אני עומד על הריסות ביתי ונזכר בפעם הראשונה שהגענו לחומש לראות את המקום, עמדתי באותה הנקודה וראיתי את הים, אז לפני עשרים וחמש שנה. כשהגענו לגור בבית כבר עמד הבית של משפחת טביב מול שלנו והסתיר את נוף הים. עכשיו, על הריסות ביתי ראיתי בפעם השנייה את הים בלי שום דבר שמסתיר את הכאב. במשך השנים שחלפו עברנו הרבה כמשפחה וכקהילה, הגירוש היכה בנו קשות פיזית ונפשית. לפעמים אני חולם את חומש - לא את חומש של אז, בחלומי נשארו בחומש שני בתים ואני חי באחד מהם, אני אוהב לחלום על זה אפילו שזה כואב. פעם אחת באתי לבקר בחומש וראיתי שהשאירו לי בגינה דקל אחד, היו לי למעלה מעשרה דקלים בבית וזה היה הדקל הראשון בשורה שגיסי דני יהודה הי"ד נטע בעצמו, אותו השאירו, הוא ממשיך לצמוח לו בחומש.

 

הראיון בוצע במסגרת פרויקט התיעוד החזותי של מרכז קטיף בניצן, להנצחת גוש קטיף וצפון השומרון

עבור לתוכן העמוד