חיה עציון – עפרה – חלק ב'

19/07/2017
חיה עציון – עפרה – חלק ב' (הגדל)

 

רואים פירות

בראשית הדרך, כללה האידאולוגיה עיסוק בעבודת האדמה – חקלאות. ההצעה לייסד את ענף המטע בעפרה עמדה במוקדן של "מלחמות" שהתנהלו באספת החברים. כנגד המבקשים לטעת עצי פרי הושמעו טענות נחרצות שלפיהן מטע אינו יכול להיות עסק כלכלי. יהודה נמנה עם התומכים, ובאחת האספות הטיח בו מי שהטיח ביקורת נוקבת. יהודה לא התרגש במיוחד, אבל אני פרצתי בבכי. בחלוף ה"מלחמות", המטעים קרמו עור וגידים. נטיעת העצים וגם הטיפול בעצים שצמחו לתפארת, התאפיינו בחדוות יצירה. לא רק של העושים במלאכה. גם של הילדים. המטע משך אותם כבחבלי קסם. הלכנו אתם למטע בכל הזדמנות, עקבנו אחר פעולת ההשקיה ואחר התפתחות העצים. כשרציתי לבלות אחר הצהריים עם בני בבית, לשבת ולהרכיב פאזל, למשל, כל שהספקתי היה לפזר את חלקי התמונה על השולחן, אבל אז גיליתי שאני יושבת לבד מול החלקים. הוא כבר מזמן "התעופף" לכיוון המטע, רץ חופשי ומאושר אל הטבע.

במלאת למטע ארבע שנים, קיימנו ברוב פאר והדר טקס מרשים של פדיון נטע רבעי. "זכינו בפירות ארץ ישראל", חדרה ההכרה למחשבתי וגרמה לי להתרגשות עזה. בזכות המטע זכינו לקיים מצווה נוספת: לקחנו את הפרות שהופרשו כמעשר עני ונסענו לחלקם בירושלים.

להיות 'עִם', לרצות 'בלי'

בחמש או בשש השנים הראשונות גרנו במבנים הירדניים ובבתי חברת "דיור לעולה". המבנים הגדולים חולקו לדירות קטנות, ובכל דירה גרה משפחה אחת. כשהתחילו הדיבורים על בתי הקבע, הרגשתי קצרת רוח. רציתי מאוד לעבור ולגור בבית משלנו. והנה, הגיע היום. בניית הבית הושלמה ועברנו. לפתע גיליתי שהבית שאליו ייחלתי יפה וגדול, וגם פיסת אדמה מקיפה אותו, מה טוב מזה? אבל אז הגיע משבר בלתי צפוי: בבתים הישנים, הקרבה הפיזית הגדולה, שנבעה מאילוצי המציאות, יצרה שכנות הדוקה, והעזרה ההדדית הושטה תמיד ובחפץ לב: אם כשסיימתי להשכיב את פנחס, שמעתי מבעד לקירות את בכי התאומים של משפחת גרנית, מיד ניגשתי לעזור; וכשנסעתי בליל שבת ללדת, השארתי את ילדיי אצלם. בימים שלא היה לנו רכב, נעזרתי בהם לא פעם כדי לנסוע לרופא ועוד. משפחתיות ואחווה היו התחושות שניטעו בנו וליוו את חיינו. עם המעבר לבתי הקבע משהו השתנה באווירה. פתאום לכל אחד היה בית משלו, נוצר מרחק ונוצר ריחוק. נהיינו בורגנים.

אלו דברים שאין להם שיעור

קבוצות רבות הגיעו לביקורים בעפרה בימות החול ובמיוחד לשבתות. אירחנו מבקרים ובנות שירות לאומי. הבית היה פתוח תדיר, ולא הרגשתי שזה פוגע בפרטיות. שמחתי באפשרות לקיים מצוות הכנסת אורחים. התברר לי שלא כולם שמחים כמוני: בשלב מסוים העירו לי הילדים: "אימא," אמרו לי, "לא בכל שבת חייבים שיהיו אצלנו אורחים". האירוח נתפס אצלי כפעולה מובנת מאליה, "איך אפשר להיות בשבת בלי אורחים?" תהיתי. אחר כך הקשבתי והבנתי, ובחלוף עוד קצת זמן, אפילו קיבלתי.

תקדים הרסני

כשהחל המאבק נגד הנסיגה מסיני, בראשית שנות השמונים, רציתי מאוד להצטרף למאבק. בגופי. לרדת לסיני ולהיות שם. לנסות ולבלום. משפחת גרנית, שכנינו הטובים, עברו לשם. הוריו של יהודה ירדו גם הם, וכמותם אורית גיסתי עם משפחתה. רציתי, אבל לכלל מעבר לא הגעתי. באותה תקופה יהודה כבר היה מסור לפעילות הקשורה להר הבית. נתגבשה בו ההכרה שהחיבור להר הבית הוא-הוא לב העניין. ש"כל עוד לא נחזק את החיבור אליו, הקשר שלנו לכל חבלי הארץ האחרים יעמוד בסכנה ולא יהיה שום קושי להתיר אותו". ובכל זאת לא ויתרתי על ביקורים בימית שנועדו לחבק ולחזק. באותן נסיעות התוודענו אל עמרם וז'נט מאירי, שעברו ברבות הימים לעפרה, והשתתפנו בברית המילה של עמיחי, בנם של משה וטובה מרחביה. היינו אתם בלבנו בזמן שהתרחש הפינוי, אך להיות שם ממש, בגופנו, לא היינו. מילותיו של ר' יהודה הלוי "לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב" היטיבו לתאר את שחשתי באותם ימים.

הכאב על הנסיגה היה נורא, וכמוהו הכעס על בגין. עד היום הידיעה שדבר לא נצרב בתודעת רוב העם בעקבות התהליך הזה גורמת לי כאב. בגוף ובנפש. "איך ייתכן שאנשים אינם רואים את הקשר הישיר בין פינוי חבל ארץ למלחמה שהתרגשה עלינו מיד אחריו?" השאלה אינה מרפה. אחרי שעזבנו את חצי האי סיני פרצה מלחמת "שלום הגליל". דפוס זה שב והתגלה כשבעקבות החרבת גוש קטיף וצפון השומרון פרצה מלחמת לבנון השנייה. "הקשר הישיר זועק לשמים", הרגשתי, אבל נדמה שאת זעקתו של הקשר ששמעתי אני, היו שאטמו אוזניהם מלשמוע, ושמא פשוט לא שמעו? ההבנה שנסיגה זו הייתה התקדים שנתן לגיטימציה לגירושים ולפינויים, העצימה את הכאב והנציחה אותו בנשמתי.

יציאת מצרים

בסוף שנות השמונים התגייסו יהודה ויואל בן-נון לפעילות למען העלאת יהודי אתיופיה. יהודה נסע לשם פעמיים כדי לבדוק את הדברים, והיה שותף למאבק מול הסוכנות. עם פתיחת "מסך הברזל" בראשית שנות ה-90, פעל לטובת העלייה הגדולה מרוסיה. לפעמים, כשהחיים בעפרה נתקלו בקשיים, הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. לא פעם אמרתי ליהודה: "אתה הלכת על ארץ ישראל, לי משמעותי דווקא עם ישראל. אני רוצה לגור בקריית שמונה!". לבסוף הבנתי שאנחנו ועפרה חד הם, ושאין מה לחשוב על מקום אחר. במעורבות של יהודה לטובת העלייה ראיתי פעולה ערכית, שהיה בה משהו מסוג הדברים שרציתי לעשות – פעילות שבמוקדה עם ישראל. בפעילות משותפת, איתרו הוא ואורי אריאל נתיב יציאה חדש ליהודי רוסיה - בנסיעה באוטובוסים לרומניה. זה פתח ערוץ תנועה נוסף לישראל והקל על זרימת העולים.

בשיחת הטלפון הראשונה שקיבלתי ממנו אחרי שנסע לברית המועצות אמר לי: "פגשתי מישהי שהתאהבתי בה". הוא התכוון ללאה שכטר, אישה בת 75, חרוצה ומיוחדת שאירחה אותם בביתה. כשהגיעו שמע מרחוק את דבריה: "הגיעו אורחים מארץ ישראל!". לאחר עלייתה היא גרה בביתנו עם אמה ובנה. בתה רינה זיסלס ובעלה שמעון השתכנו אצל משפחת הראל. למדרגות היא קראה מעלות, והעברית שהייתה שגורה על פיה, הייתה עברית שמורה וגבוהה של פעם. אני זוכרת בהתרגשות את המפגש בשדה התעופה. הצטרפתי לנסיעה של בנות האולפנה לקבל את פני העולים, וניסיתי לדבר אתם ביידיש שידעתי. הרב יואל בן-נון אמר אז: "הנה יציאת מצרים של ימינו". נדמה היה לי שאני חשה רוח קלה ושומעת את משק כנפי ההיסטוריה.

דהרת הסוסים

את המכולה הראשונה שהוצבה בעמונה הביא יהודה, והוא היה שותף בהקמת המקום. כשעליתי לשם ביום הריסת בתי האבן בחורף תשס"ו, לא יכולתי לדמיין את מה שעומד להתרחש. אני זוכרת את הפחד והחרדה מדהרת הסוסים. זה היה מחזה נורא. ברוך ה' לא ראיתי את הרגע שבו דרס פרש המשטרה את יהודה, ונודע לי על כך רק אחר כך, כשפונה לטיפול. זו הייתה טראומה נוספת על חורבן גוש קטיף.

בננו גר במורג, לשם הגיע עם גרעין מרמת גן. היישוב הזה פרח והייתה בו אחווה מיוחדת, של עם ישראל במיטבו. חונכנו שהמקום שבו יעברו התלם והחריש – שם יהיה הגבול. בתקופת ההתנתקות הדרמנו והצטרפנו אליהם ואל חבריהם במורג. האמנו שההתיישבות היא ערך גדול. הידיעה שבמו ידינו הרסנו את כל זה, הייתה בלתי נתפסת.

אני שייכת לדור של ניצולי שואה. אחות אחת ובת דודה אחת הן שרידי משפחתי המקורית. עפרה היא הבית שלי, ואנשי עפרה הם בשבילי משפחה. בכל פעם ששבתי הביתה ונכנסתי בשער היישוב כשתינוק חדש בזרועותיי, חשתי התרגשות עצומה. את הבריתות, פדיון הבן וגם חתונה של אחד הילדים, חגגנו בעפרה. אהבתי את עפרה קטנה, אבל עדיין נשאר פה משהו מהפשטות. עפרה היא תשתית חיי. היא ממלאת את לבי גאווה ושמחה, והוא מלא עד גדותיו, אם לא למעלה מזה.

 

 

עבור לתוכן העמוד