כאילו שזה העסק הפרטי - סיפורו של דובי דינר "החברה לפיתוח מטה בנימין"

28/06/2017
כאילו שזה העסק הפרטי  - סיפורו של דובי דינר "החברה לפיתוח מטה בנימין" (הגדל)

ההתחלה הייתה...קייטנה

בעודי חייל במסגרת ה'הסדר', החליטו ההורים שלי להפוך למתנחלים בעפרה. לא הייתי שותף להחלטה, והאמת היא שגם לא ממש עברתי לגור כאן. בתהליך הקליטה הובהר להוריי ש"אין פה דירות למשפחות שיש להן חמישה ילדים". ובכל זאת, אין דבר העומד בפני הרצון. בחיפוש אחר פתרונות יצירתיים, הועלתה ההצעה שאחי ואני לא נתגורר עם המשפחה. לנו ימצא דיור חלופי. לפעמים נאלצנו גם לנדוד מפתרון אחד למשנהו: תקופה מסוימת התגוררנו ב'רווקייה', ובתקופה אחרת - בדירה של משפחת פרומקין שנסעה לשהות ממושכת מעבר לים. באותה עת, כששבתי מהישיבה או מהצבא, גיליתי ש'לבוא הביתה' עשוי להיות עניין גמיש למדיי.

כמה זמן נדרש להקמת מועצה?

הגעתי לעפרה ונסעתי לבית שההורים גרו בו. עצרתי והחניתי את מכוניתי. מכונית נוספת הגיעה ונעמדה לידי. דלתה נפתחה וממנה יצא השכן פינחס ולרשטיין, ובלי הקדמות מיותרות ניגש לתכל'ס: "תשמע, מקימים מועצה". ההכרזה הזאת לא ממש עניינה אותי. "עזוב אותי," עניתי לו, "אני לא בכיוון. אני הולך לרמת מגשימים". חשבתי שיניח לי. אבל פינחס, התברר, אינו מוותר בקלות: "בוא, תעזור לי," אמר, והוסיף שאין לו כוונות למשימה לטווח הארוך, "חודש ואנחנו מקימים את המועצה". פואד (בנימין בן אליעזר, אלוף פיקוד מרכז באותן שנים) חתם על צו הקמה, חייבים לפעול מיד. בוא, תעזור לי חודש". כשהתרשם שאני מתחיל להתעניין, פירט: "רק תתחיל לארגן את העניינים. כל המועצה הזאת 'כולה' שמונה יישובים. זה לא משהו ענק. רק להתחיל את זה...". שלושים יום הפכו ל...שלושים שנה.

מתחילים

עברנו מהלכה למעשה. "דבר ראשון," אמר פינחס, "צריך להקים מעונות". הצעד הראשון הזה היה מוזר למדיי. בדרך כלל מועצות אינן מקימות מעונות יום ואינן מפעילות אותם. יש גופים אחרים שעושים את זה: "ויצ"ו", "נעמת", "אמונה". כל מיני ארגוני נשים שפועלים למען הנשים העובדות. מה לנו ולזה? ועוד כצעד ראשון? התברר שהגופים הללו לא רצו להיכנס ליישובים. פינחס גייס את נעמה גרנית ומינה אותה למנהלת מחלקת המעונות. לוח השנה הראה "אוגוסט", ובספטמבר – צריכה להיפתח שנת הלימודים. פצחתי ב'מסע קניות': ב"משביר המרכזי" בעטרות נרשמה פקודת אשראי על שם המועצה. סכום התקרה שהוקצב לה: 100,000 לירות! בפקודה צוינו שמי ומספר תעודת הזהות שלי, וצוין גם תוקף הפקודה: עד 30.9. בפחות מחודשיים יכולתי 'לבזבז' 100,000 לירות. שיגעון. הפכתי לקניין. את ה'מסע' התחלתי במחלקת כלי הבית, שם קניתי כלי בישול וכלי אוכל; ממנה עברתי למחלקת הטקסטיל לקנות סדיניות, מגבות וכד'. אז הגיע זמנם של הרהיטים. נסעתי לבני ברק, למפעל הרהיטים "עונג", והזמנתי אצלם מיטות תינוק, לולים, שולחנות וכיסאות קטנטנים. בעוד רגע מתחילה שנת הלימודים, והיכן יזחלו התלמידים? הרצפה קרה... קנינו גליל ענק של 'לינוליאום', הצטיידנו בסכין יפנית ובסרט מדידה, ובאישון ליל ישבנו במועצה, מדדנו וחתכנו. מדדנו וחתכנו. מה לא עושים כדי שיהיו 'שטיחים' למעונות החדשים?

הפרדת רשויות

כשפינחס בא אליי בהכרזה ש"מקימים מועצה", למעשה לא דובר על 'הקמה' יש מאין. את הפעולה שנדרשנו אליה מתאים יותר לכנות 'הפרדה' מגוף האם או 'ניתוק'. המועצה הייתה קיימת, אלא שלא היינו עצמאים. הייתה מועצה אזורית אחת ש'תחת קורת הגג' שלה חסו היישובים שנבנו בגוש עציון ובמטה בנימין, ושמה: "מועצת יישובי יהודה ובנימין", וכעת, בשנת 79' הוחלט על 'הפרדת רשויות', היינו: על חלוקת המועצה לשתיים. הלכנו אפוא להר גילה, ל'משרד' המועצה המשותפת, שלא היה אלא אשקובית, כדי לקבל את חלקנו. ה'טקס' שהתקיים שם דמה לא מעט ל'טקס' ממערכון הגירושין המוכר של "הגשש החיוור": היו שם מעט רהיטים. מאן דהוא ניהל את ה'טקס'. הוא פנה לאחד ואמר לו: "אתה, קח את הכיסא", ואז פנה לאחר ואמר לו: "ואתה, קח את השולחן" וכך הלאה. סיימנו את חלוקת הריהוט ועברנו לצי כלי הרכב. בבעלות המועצה היו אוטובוס אחד ושני מיניבוסים. כיוון שיישובי גוש עציון, היו מרוכזים למדיי, קיבלה המועצה שלהם את האוטובוס, ואילו מטה בנימין, שיישוביה פזורים על פני מרחב גדול, קיבלה את שני המיניבוסים.

מצוידים בשללנו עשינו דרכנו אל המועצה החדשה שלנו שקמה בבית אל. קיבלנו קרוואן, והוא הפך למשרד המועצה האזורית. כעבור תקופה מסוימת, עברה המועצה לאשקובית שעמדה בכניסה ליישוב סמוך למכולת, שם 'החזיקה מעמד' כשנה, שכן בדיוק אז מצא פינחס בבית אל מבנה, שהיה בנוי למחצה. השלמנו את הבנייה – והרי – משרדי מועצה לתפארת: מבנה אמתי, ארבעה או חמישה חדרים בו. כל החדרים חוץ מחדר אחד – שימשו משרדים. החדר האחד הפך ל...מרפאת שיניים. המועצה החליטה שטיפולי שיניים הם שירות חשוב לתושבים. הקימו אפוא מרפאה בתוך מבנה משרדי המועצה, מצאו מרפאת שיניים שנסגרה ורכשו את כל ציודה והביאוהו 'קומפלט' למועצה. גם רופא מצאו. ד"ר חיים הילר שמו. הילדים שנזקקו לשירותיו ופחדו מטיפולי שיניים, כינוהו בשם ה'חיבה': חיים קילר.

עוברים דירה לג'בל טוויל

עודנו מתחילים להתרגל לתנאים החדשים המרווחים, נהנים מכל פרט קטן, ושום דבר איננו מובן מאליו, בא אלינו פינחס והודיע: "עוברים לג'בל טוויל" (ההר הגבוה. היום הישוב פסגות). ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה, וכיוון שחשנו צורך להגן על המבנה שבנינו, הזדעקנו: "מה זה? השתגעת?! רק הרגע גמרנו לבנות פה את הבניין. מה פתאום לעבור לפסגה סחופת הרוחות הזאת?". פינחס לא נבהל: "תשמעו, יש שם אנטנה גדולה שמשרתת את כוחות הביטחון,  יש שם תשתיות של מים וכבישים" ניסה להרגיע, וכדי להמחיש לנו את חשיבות הנקודה, יצאנו לביקור בשטח. אריק שרון, שר הביטחון דאז שהצטרף לסיור, הסביר: "מדובר בנקודה בעלת חשיבות אסטרטגית מן המעלה הראשונה, והקמת יישוב יהודי עליה היא הדרך היחידה לבלום את התפתחותה של רמאללה לכיוון מזרח". דברים שלא ראינו מהמשרד - ראינו משם. הבנו. התגייסנו. שלושה קרוואנים הועלו לפסגה והועמדו בצורת חי"ת. זו הייתה ראשיתו של היישוב פסגות.

 

הקראוונים של האו"ם  

פינחס ולרשטיין מיהר לחפש בין חברות הקרוואנים אחת שיש בידה קרוואנים פנויים והיא יכולה להעבירם אלינו 'מהיום להיום'. זה לא היה פשוט. בסופו של דבר פינחס איתר חברה בשם "ברטון". ברשות החברה היו חמישה קרוואנים, שאמנם היו מיועדים לכוחות האו"ם שאמורים להגיע לבסיס חיל האוויר שהחל להיבנות בעובדה, אך אנשי החברה אמרו שהעברתם לשם אינה דחופה. חמשת הקרוואנים הובהלו לפסגות.

כעת החלו להרים טלפונים לחברי הגרעין: "מי יכול לבוא עכשיו?" השאלה נתלתה באוויר... לקריאה נענתה מיד משפחת קשי. אמנם היא לא הייתה חברה בגרעין, אך לעומת זאת, הייתה לה משאית. כבר באותו הלילה עלתה המשפחה לפסגה. את חפציה חילקה בין כל חמשת הקרוואנים, כדי שיתקבל הרושם שכולם מאוכלסים במשפחות. בבוקר, הוצא צו ביניים האוסר כל שינוי במצב הקיים בשטח, ואנשי המנהל האזרחי נשלחו לבחון את 'המצב הקיים'. הם באו, העיפו מבט בקרוונים ותהו: "מה קורה כאן? איפה המשפחות?" "בעבודה," ענה להם שלמה, בלי להניד עפעף, "יחזרו בערב". ארבע משפחות נוספות הצטרפו לגבעה יומיים לאחר מכן. שמונה חודשים נאחזו במקום - מועצה וחמש משפחות כנגד הרוח. באדר תשמ"ב נדחתה העתירה נגד הישוב. בג"ץ קבע שטענות הערבים הן עורבא פרח, ופסגות צהלה ושמחה. החלה תנופת פיתוח ובנייה. תחילה נוספו לחמשת ה'ברטונים' חמישה עשר 'בר-אונים'. בסוכות תשמ"ג הוזמן שר השיכון דאז דוד לוי להתארח בסוכתו של משה בר-אשר, חבר הגרעין,  ולהיטיב לבו בסעודת קוסקוס מסורתית. האגדה מספרת שבזכותה הגיעו לפסגות אחרי החג עוד שתי 'נגלות' של יחידות דיור, שבכל אחת מהן 20 אשקוביות.

הקמנו מועצה? נקים גם חברה!

עד שנת 1981 מנה צוות המועצה עובדים ספורים בלבד, ועבדנו בשיטת 'מעט המחזיק את המרובה'. כיוון שאחריותה של מועצה אזורית, מתפרשׂת על פני תחומים רבים, כל עובד קיבל עליו שלל תפקידים, שלא בהכרח קשורים זה לזה. צריך לבצע הכול. ומי שנמצא – עושה. בין שלל התחומים שטיפלתי בהם, הייתי אחראי לג'יפים של הביטחון, לאמבולנסים, למכליות המים ול'אלף ואחת' 'התחלות' שנדרשו כדי להפעיל את המנגנון החדש.

 צורך שהבחנו בו למן ראשית הדרך היה – הסעות. ההתארגנות להסעת הילדים-התלמידים החלה ביישובים עצמם: ילדי עפרה, דרך משל, הוסעו ב"פז'ו" של היישוב לירושלים, ויישובים שלא עמד לרשותם 'רכב יישובי' נעזרו בבעלי מכוניות, שניאותו להסיע את הילדים ללימודים, או בתחבורה ציבורית שהייתה דלילה למדיי.

כיוון שהפכנו למועצה, היה ברור שיש צורך בפתרון מערכתי לכל הילדים מכל היישובים. ארגנו הסעות של המועצה. בכל בוקר יצא האוטובוס מעפרה, נסע דרך בית אל, והמשיך לירושלים, שם פיזר את התלמידים במוסדות החינוך. האוטובוס הצהוב שירת את כולם. שירות יעיל? תלוי מנקודת מבטו של מי: לתלמידים – פתרון מצוין; למועצה – בזבוז כספים משווע! כיוון שהאוטובוס שייך לגוף מוניציפלי – מועצה אזורית – מותר לו לנסוע בשירות המועצה בלבד. להציע שירותיו לגוף אחר – אסור; להסיע אנשים בתשלום, כפי שנעשה בתחבורה ציבורית – גם זה אסור. נסע אפוא האוטובוס בבוקר לירושלים, ומשהגיע – עמד באפס מעשה, מושבת, עד שהגיעה השעה להחזיר את הילדים הביתה.

 זה לא היה הבזבוז היחיד: היו ימים שנזקקנו להסעת התלמידים לשני אוטובוסים באותו הזמן. יצא אפוא האוטובוס הצהוב, ואליו נתלווה אוטובוס של חברה מסחרית, ששכרנו. ואז, להפתעתנו, גילינו שמשרד החינוך נוהג באוטובוסים מנהג 'איפה ואיפה': ההחזר הכספי עבור אוטובוס של המועצה מחושב כמכפלה של שקל או שניים (לכל היותר) במספר הקילומטרים שגמא האוטובוס, והוא יכול להסתכם בכ-40 שקל לנסיעה, ואילו ההחזר עבור נסיעתו של האוטובוס השכור מגיע לסכום המלא: 400 ₪. פי עשרה! ההוצאות עבור האוטובוס השכור מסתכמות ב-0.00 ולעומת זאת, ההוצאות בעבור האוטובוס 'שלנו' הולכות ותופחות, ומה גם ששעות רבות הוא מושבת ואיננו נהנים ממנו כלל. חשבון פשוט הוביל למסקנה חד-משמעית: העסק אינו משתלם. והפתרון המוצע: בואו ונקים חברה!

בואו חשבון

מתוך ההבנה ששכירות של אוטובוס משתלמת יותר מהפעלת אוטובוס שהוא רכוש המועצה, הוקמה אפוא ב-1981 "החברה לפיתוח מטה בנימין". קנינו מהמועצה את שני המיניבוסים שלה (ה'ירושה' מהמועצה המשותפת, כזכור) וקנינו גם אוטובוס שעמד לרשותה, והמועצה החלה לשכור מאתנו שירותי הסעה בתשלום. כעת, המועצה קיבלה החזר מלא בעבור הוצאותיה, והחברה, מלבד ההסעות שביצעה בעבור המועצה, יכלה להציע שירותיה לכל דיכפין ולהגדיל את הכנסותיה. כל שנותר לה לעשות היה: לחפש את ה'דיכפין' הזה שירצה לנסוע. לאן? לכל מקום!

פניתי לישיבת "מרכז הרב" ונפגשתי עם ראשיה: "בחורים שלכם נושאים להם נשים?" שאלתי. "ודאי, ברוך השם", השיבו לי. "והבחורים נוסעים לשמח חתן וכלה?" הוספתי לשאול. "ודאי. מצווה גדולה!" השיבו לי. "אם כן, תוכלו להסתייע בשירותים הטובים שלנו", אמרתי, והסברתי להם את דרך הפעולה: האוטובוסים שלנו אוספים את אחרוני התלמידים אחר הצהריים. בשעה חמש יוכלו להגיע אליכם ולהסיע את בחורי הישיבה לחתונה...". הרעיון התקבל בברכה. המשכתי בדרכי ופניתי למנהלי בתי ספר בירושלים: "נכון שבתכנית הלימודים שלכם אתם משלבים ביקורים במוזאון? הליכה לתאטרון?" שאלתי אותם. "כמובן," השיבו לי, "הרחבת אופקים היא חלק מתכנית הלימודים". הצעתי להם הסעות 'קצרות' בתוך העיר במסגרת יום הלימודים. ההסעות נתנו מענה לצרכים שלהם, אבל גם לצורך שלנו – מעתה, אין בטלה! אין שעות 'מתות'

 

עד כאן חלק א' . שבת פרשת חוקת , תשעז
עבור לתוכן העמוד