יצחק הלל - כפר תפוח

24/05/2017
יצחק הלל - כפר תפוח (הגדל)

 

מעל לצומת תפוח בלב השומרון שוכן לו יישוב עם ארבעה כיווני אוויר ומחשבה, פתיחות ויצירה, נוף אנושי ופיזי מיוחדים נפגשים פה, בכפר תפוח. אנו שומעים את סיפורם של חברי הגרעין המקומי בביתם של יצחק ונעמי הלל: יצחק בסיפור אישי מרתק מגשים את חלומה של משפחתו ומתיישב על דרך האבות ונעמי שמטפחת את הטף בגנים כבר עשרות שנים בדרכה המיוחדת.

 

ארץ ציון וירושלים

כשהייתי בן חצי שנה עלתה משפחתי מתימן לארץ ישראל. היה זה אירוע מכונן ומרגש בחיינו. עברנו תלאות בעלייה ארצה, אך למרות הקושי בהליכה עם תינוק קטן היה ברור להוריי שהרצון, הכיוון והמחשבה שלהם מכוונת לציון ולירושלים. היה זה באוגוסט 1950 והמדינה הצעירה שהייתה אך בת שנתיים קיבלה את פנינו במאור ובשמחה בצורת מעברה צפופה צמוד לבתי הקיבוץ של עין שמר ברמות מנשה. למעברה זו הגיעו קבוצות רבות מארצות המזרח השונות ולתוך המולה זו נכנסנו גם אנו יוצאי תימן. לאחר זמן עברנו למעברה חדשה ליד רחובות בה היינו העדה המרכזית, העדה התימנית מחולקת אף היא לקבוצות שונות, משפחתי הגיעה יחד עם אגודת חברים מהעיירה "חבאן" שקרובה ל"עאדן" שם הייתה מסורת מיוחדת של לבוש מסורתי, שפה מקומית ייחודית ומנהגים מיוחדים שהיו שייכים לקהילה שלנו בלבד. כשהתגבשנו בהחלטה לעזוב את המעברות הביאו אותנו לאדמות ליד טירת יהודה ופתח תקווה, היה שם כפר ערבי נטוש ממלחמת העצמאות ואמרו לנו שבמקום הזה יוקם המושב שלנו.

ברקת

בשנת 1954 עברו כל חברי הקהילה שלנו מהמעברה ברחובות למושב החדש ברקת. בבית הספר היסודי לא היו תלמידים רבים ולמדנו כולנו יחד - בנים ובנות בכל הגילאים. בנוסף לבית הספר היה לנו גם "חיידר" בו לימד ה"מורי" את פרשת השבוע וסיפורי התורה. בתור ילד קטן התבוננתי בהשתהות והערצה במורים שלנו, הידע שלהם היה רב והם הכירו את הארץ וסביבתה וכך גמלה בליבי החלטה שיום יבוא ואהיה בתפקיד משמעותי בחיי. למדתי בשקדנות רבה, בגיל ארבע כבר ידעתי לקרוא ולכתוב והשקעתי בלימודים. בגילאי התיכון עזבנו את בית הספר במושב והלכנו ללמוד במוסד העלייה בפתח תקווה. תוך כדי לימודי התיכון החלטתי להשקיע בפן נוסף בחיי ונהייתי מדריך בסניף בני עקיבא שהוקם במושב שלנו. הנקודה המשעשעת בעניין זה היה שאני הייתי המדריך היחיד על כל שבטי הילדים, מכיתה ד' ועד לתיכון. כולם יחד בפעילויות מגבשות. המושב התנהל כמו משפחה גדולה, היינו כ-80 משפחות שעלו יחד לארץ ועשו יחד את המסע מתימן והמעברות עד לחיים במושב.

סיפור אהבה

בסניף בני עקיבא היינו נפגשים כל הילדים והנוער ומארגנים פעילויות שונות לחברי המושב, יחד עם החברות הכללית לכל הקבוצה נרקמה ביני לבין נעמי שכנתי ידידות מיוחדת, מבין כל נערות המושב נעמי מצאה חן בעיניי וביססנו את הקשר במהלך השנים בתיכון. בשנת 1968 הייתי בן שמונה עשרה וחיכיתי בכיליון עיניים לשעת גיוסי לצבא ההגנה לישראל, היה זה חלום שניתן היה להגשים וספרתי את הימים עד לחיול ליחידה קרבית. התגייסתי לחטיבת גולני שנה אחרי מלחמת ששת הימים, מדינת ישראל עוד הייתה באופוריה והייתה גאווה גדולה להסתובב עם מדי צה"ל. שירתי במשך שלוש שנים והמשכתי לשמור על קשר במכתבים עם נעמי חברתי שהייתה אז בפנימייה לימודית לבנות. הורי הבחינו שלאורך זמן אני שומר על קשר עם בחורה וקבעו לנו את יום חתונותינו מיד לאחר השחרור מהצבא. נעמי כלתי הייתה בת שבע עשרה שנים וכבת בכורה למשפחתה חיכו הוריה שתינשא בשמחה לבחיר ליבה. הייתה זו תקופה בה ההורים קבעו הכל, מההחלטות הגורליות ועד לפרטים הקטנים ואנו הילדים סמכנו עליהם וקיבלנו באהבה את דרך החיים הזו.

תפוח

במשך שבע השנים הראשונות של הנישואין שלנו גרנו בבית הורי בברקת כאשר ההורים של נעמי גרים במרחק שני בתים בהמשך הרחוב. היו לנו כבר שלוש בנות מקסימות ונעמי התחילה לומר כי אנו צריכים בית משלנו. התחלתי לבנות את ביתנו על יד ביתם של ההורים כשלפתע החלו רוחות חדשות מנשבות במושב. החלו דיבורים בקרב הצעירים על התיישבות חדשה, גרעין מייסד שמתגבש בתוך המושב שלנו. אני ביטלתי את הרעיונות הללו ולא ייחסתי להם חשיבות אך נעמי נדלקה והלכה לפגישה של תנועת "גוש אמונים" שבראשה עמד חנן פורת שהגיע למושב כדי לספר על ההתיישבות החדשה שנרקמת. מאותה הפגישה נעמי חזרה בעיניים נוצצות וגמלה בליבה ההחלטה כי לשם פנינו מועדות. השלב הבא היה לשכנע אותי שהרעיון הזה מספיק מוצלח כדי לעזוב את ברקת בה גדלנו שנינו ובה מתגוררות משפחותינו. במשך שלושה ימים הגיעו חברי הגרעין יחד עם חנן פורת לשכנע אותי שנצטרף לרעיון. לאחר שבן דוד שלי, יפת מעטוף הודיע שגם הוא חובר לעניין החלטנו גם אנחנו להיענות למשימה ולראות את המקום המדובר להקמת היישוב החדש.

הר טרשים קירח

התארגנו בהסעה תשע משפחות ושני רווקים שרצו לראות את אדמות היישוב החדש שמיועד לנו, כמו חתן וכלה שנפגשים לפני החתונה המתקרבת, הייתה התרגשות גדולה וציפייה להגשמת החלום. ממארגני הגרעין הובטח לי שטח למסגרייה שאבנה וכשהגענו חיפשתי איפה יהיה ניתן לבנות אותה, אך כשהבטתי סביב על הגבעה ראיתי מספר מבנים ששימשו לצבא ושביל שנגמר אל תוך המרחבים. לא האמנתי שמהכלום הזה יקום היישוב, אך בתוך ימים אחדים הכלום הפך להיות נחלתנו. בגלל הלחץ של הסכמי "קמפ דיויד" שהתקרבו הייתה דאגה כי יקפיאו את ההתיישבות שלנו ועלינו במהירות לקרקע, בלי מים מסודרים, קווי חשמל ודרכים מסודרות לכלי רכב. ב-18 באוגוסט 1978 היה זה ערב ט"ו באב, חג האהבה של עם ישראל ואנו בשמחה נוספת חגגנו את העלייה ליישוב החדש. לפני העלייה כינסנו ישיבה של כל החברים וחילקנו את התפקידים המנהליים ביישוב כדי לעזור ביעילות של המקום, נבחרתי אני לתפקיד יושב הראש של מזכירות היישוב, בלי לדעת כלום על יישובים, על השומרון, על הקמה של מקום חדש, כך התחלנו לנהל ולהכשיר את היישוב למקום ראוי ומכובד למגורים קהילתיים.

החיים בכפר

לצד היישוב הצעיר שלנו שוכן לו כפר ערבי, היה לנו חשוב לשמור על יחסים תקינים עם השכנים והשתדלנו בעניין הזה. כפר תפוח שלנו נקרא בשם זה משום שבסמוך אלינו נמצא "תל תפוח" שמוזכר בספר יהושע כאחד מהערים בגבול נחלות אפרים ומנשה וישנם אזכורים וממצאים ארכיאולוגים נוספים של יישוב יהודי שהתקיים באזור הזה גם בתקופת בית המקדש השני. בשונה מהרבה יישובים חדשים שהוקמו במסגרת "גוש אמונים" אנחנו הגענו בצורה מאורגנת ומסודרת, כמעט מאושרת על ידי הממשלה. בימים הראשונים הגיע לבקר גם שר הביטחון, שמעון פרס וחיים בר-לב. בכל הזדמנות העברנו את הגדר כמה מטרים קדימה ובעצם קבענו בעצמנו את שטח היישוב. במפות הראשונות שהוגשו לנו היה השטח שלנו קטן בהרבה ממה שקבענו בפועל, בידיים שלנו, בכל מבנה שהרחיב את גבולות היישוב. עם הרחבת הגבולות התרחבו גם שטחי המשחק של הילדים וכבר בשנת 1978הגיעו גם שתי בנות שירות מירושלים לתמוך ביישוב בתחילת דרכו והיו אחראיות על הפעילויות לילדים, הן כמובן עמדו במשימה זו בהצלחה רבה. ילדי היישוב העריצו את בנות השרות ונפשם נקשרה בנפשן.

מתרחבים!

במשך כמעט כל העשור הראשון נשארנו בקבוצה מצומצמת של כ-30 משפחות, נוצר הווי מיוחד של קיבוץ משפחתי, רובנו בני אותה העדה, מדברים באותו המבטא ומבינים איש את רעהו. החברים והמשפחה שנותרו בברקת תמכו מרחוק אך בחיי היום יום אנו אלו שנאלצנו להתמודד עם הקשיים ובסוף היום גם להתכנס ולמצוא את הפתרונות. הייתה בעיה קשה עם הגנרטור שסיפק לנו את החשמל, לעיתים קרובות נגמרה אספקת הדלק וכל החשמל שלנו נעלם כלא היה, כך היינו מחכים לפעמים במשך כמה ימים עד שהביאו שוב דלק והגנרטור חזר לתפקד. הקפדנו למלא את מכלית המים כדי שמים לא יחסרו לתושבים וכאשר הגיעו משפחות נוספות קיבלנו באירוע מיוחד מיכל אכסון גדול יותר לשימוש היישוב. ההתפתחות הייתה איטית ועמדנו על מספר של 73 משפחות למשך המון שנים. בשלב זה התכנסה המזכירות והוחלט על חיפוש של גרעין נוסף שירצה להגיע להתיישב עמנו וכך הגיעו חברי קבוצת "כהנא". התוספת הזו נתנה ליישוב רובד נוסף שלא הכרנו קודם. הגיעו משפחות עם אופי שונה ופתאום נצרכה התחשבות במגוון התושבים. בנוסף לפרויקט הזה החליטו חברי היישוב הצעירים לתרום את חלקם בכך שישכנעו כל אחד חבר אחד שיגיע לגור ביישוב ואכן כך לאט לאט הגיעו משפחות נוספות ליישוב. הקרבה למכללה (היום האוניברסיטה) באריאל היוותה מוקד נוסף שהשקענו בו להבאת צעירים נוספים ואכן היום היישוב מתפתח, נבנות שכונות חדשות, גני הילדים מלאים והשמחה בשמיים.

יישובים-שכנים-חדשים

במשך השנים קמו סביבנו יישובים חדשים ואנו כמו האח הגדול והמנוסה השתדלנו לעזור ככל יכולתנו להתיישבויות החדשות. כשגרעין אלון מורה עלו באחד מהניסיונות שלהם לגבעות רוג'יב (ליד איתמר של היום) הגענו לחזק אותם והבאנו מצרכים. בשלב מאוחר יותר כשהוקם היישוב רחלים הגיעה גאולה כהן וקראה לנו להתעורר ולעזור בהקמת היישוב החדש וכך נרתמנו פעם נוספת לעזרת חברינו, הגברים היו הולכים ברגל בשבתות כדי להשלים מניין בתפילה ואילו הנשים הגיעו עם מרקים מפנקים להיאחזות הצעירה, כך גם היה כשהוקם היישוב נופי נחמיה וכך זכינו להיות שותפים.

במקום הראשון!

גדלנו לתוך תקופה בה כל דבר ושינוי שעשינו היה חלוציות, היינו המייסדים של הכל סביבנו, הכיתה הראשונה במושב, בית הספר הראשון, המדריך הראשון, החתונה הראשונה במשפחה והיישוב החדש והראשון שלנו. החיים היו מלאים בהתחלות חדשות. במשך השנים שימשתי בתפקידים ציבוריים רבים ביישוב ובכל עניין השתדלתי למלא את הצורך בצורה הטובה ביותר. כאשר עזבתי את תפקידי במזכירות והעברתי את האחריות לדור ההמשך הבטחתי להם ולי כי אם אראה נסיגה ואפילו קטנה ביותר מיד אחזור לתפקידי. עד היום אני רווה נחת מעמלם ופועלם לקידום ופיתוח היישוב. נעמי אשתי התחילה את עבודתה בשנת 1978 בגן הילדים ביישוב בקרוואן קטן עם שבעה ילדים והיום באותו התפקיד אך עם מספר רב של ילדים בגן נאה ומטופח, זוהי גאולתנו. בכל ט"ו באב כאשר מתקיימות החגיגות להקמת היישוב הלב שלנו מתמלא ברגשות שמחה ותודה על הזכות שניתנה לנו להיות שותפים במקום שכזה. היישוב הזה הוא כמו ילד בשבילנו, וכמו כל ילד מתבגר עברו עלינו גם תקופות יותר מורכבות של התגבשות ובירור וברוך ה' היום ההרגשה היא שעלינו על דרך המלך ומכאן נמשיך רק לצמוח ולשמוח.

עבור לתוכן העמוד