שרה ברדה - איתמרר

22/03/2017
שרה ברדה - איתמרר (הגדל)


מפריז עיר האורות ועד ליישוב חדש בלב השומרון.

כשאני נכנסת לבית של משפחת ברדה בשכונת האשקוביות הראשונה ביישוב איתמר אני מוצאת את שרה ושמעון רוקחים בשמים עם ריח ניחוח נעים. הכל בפס מיוחד וכשר לפסח עם השגחה על מיטב החומרים הדרושים. במבטא צרפתי מתגלגל וברוח טובה שרה מספרת על קורותיהם בהקמת היישוב איתמר.


שליחות - הנה אנחנו באים

עלינו לארץ בשנת 1978 וחיפשנו מקום משמעותי לגור בו. אם כבר עזבנו את החיים הטובים והנוחים בצרפת אז לפחות שיהיה לטובת מקום מעניין. חיפשנו מקום שנוכל לתרום בו, שנהיה משמעותיים ושנצליח להגשים את חלומנו לגור בישראל. בתחילה הגענו למגדל העמק, עיירת פיתוח נחמדה בצפון הארץ. באנו עם המון אידיאלים, פתחנו חנות לבגדים מעוצבים בסגנון צרפתי ולא הלך לנו. כל הזמן התנכלו לנו והפרנסה לא עלתה יפה. שמעון רצה לחזור לצרפת, שם הייתה לנו תמיכה כלכלית אבל אני התעקשתי להישאר בישראל. התגיירתי כמה שנים קודם וההיאחזות בארץ הייתה חשובה לי. הבנו שמגדל העמק לא בשבילנו ואם אנחנו נשארים בישראל אז צריך לחפש אתגר עם שליחות חדשה. ניסינו לגור ביתיר שבהר חברון, בנצר חזני עבדנו בחקלאות, אבל כל הזמן חיפשנו את המקום שלנו. שמענו שיש גרעין חדש שמתארגן להקים יישוב בחסות תנועת אמנה ושמעון הלך לפגישה כדי לבדוק את השמועות והאם אפשר להצטרף לגרעין.


"המקום שלנו"

בכניסה למשרדי אמנה בירושלים תפס את שמעון בחור צעיר שטפח על שכמו והתרגש מהסיפור שלנו על העלייה לארץ ואמר "יש לי את המקום בשבילך". זו הייתה הפגישה הראשונה של שמעון עם דניאל גור אריה שהיה המזכיר הראשון של תל חיים שבהמשך הפכה לאיתמר. שני הגברים הנלהבים הפכו ברגע את הדיבורים למציאות ונסעו להר טרשים קירח - גבעת תל חיים. שמעון חזר הביתה נרגש כולו ואמר לי "שרה, מצאתי את המקום שלנו!".

למחרת בבוקר נסענו לשם עם חמשת הילדים לראות את המקום. הגענו לפה ולא היה כלום, ממש כלום. רק אבנים סביב. לא היה לי נעים לצנן את ההתלהבות של דניאל ושמעון אבל בכל זאת שאלתי, איך אתה רוצה שנגדל פה את הילדים? חוץ מאוויר הרים צלול ונוף מדהים אין פה כלום! דניאל המזכיר הרגיע אותי ואמר שבקרוב צריכים להגיע מבנים למגורים ובמבט חולם הוא תיאר איך בקרוב יהיה פה יישוב גדול ופורח, ילדים ירוצו וישחקו ברחובות ויקומו כאן אפילו בית ספר, תיכון וישיבה גבוהה. אז צחקתי שהוא חולם בקול והיום הנה חלומותיו התגשמו.

חזרנו הביתה קצת חוששים, אבל מכורים לאוויר ההרים ונרגשים לקראת הגשמת החלום.
כשהגיעו מבני האשקוביות לתל חיים הייתה שמחה גדולה ושמעון נסע לבחור לנו בית.
עד היום אנחנו באותה אשקובית שבחרנו על הר שומם, רק שעכשיו אנחנו בלב יישוב מתפתח בו אנו מגדלים את נכדינו שבאים לבקר. יצא שסיפור העלייה שלנו לא היה כל כך פשוט. כשהיינו צריכים לעלות יחד עם גרעין תל חיים שיצא ממכון מאיר, הבית שלנו כבר היה ארוז על המשאית וקיבלנו שיחת טלפון מהסוכנות שאמרו לנו שאסור לנו לעלות כי אין חיבור לחשמל ומים וזה סכנה להביא ילדים במצב כזה. לא ויתרתי ושלחתי את שמעון עד שהעניינים יסתדרו. נשארתי שבועיים בבית עם הילדים רק בציפייה להגיע לתל חיים. הביתה.

ב-ו' באייר תשמ"ד עלה הגרעין הראשון של תל חיים אשר התקבל על ידי תושבי אלון מורה והר ברכה "הוותיקים" בקבלת פנים מרגשת עם שירים, ריקודים ודברי תורה. התרגשות מיוחדת הייתה בליבם של אנשי אלון מורה, מכיוון שהיישוב שלנו קם ממש בסמוך למקום הראשוני שבו התיישב גרעין אלון מורה לראשונה – רוג'יב. בשבילם זו הייתה סגירת מעגל של הקמת יישוב באותו המקום. וככה, בלי חשמל, מים, כביש מסודר ותשתיות הגענו עם חמשת ילדינו לשכונה שהייתה אז כל היישוב.


משפחת איתמר

עלינו לארץ בידיעה שאין לנו משפחה קרובה, אני גיורת ושנינו גדלנו בצרפת אבל ברגע שהגענו לתל-חיים הוקפנו במשפחה גדולה ומחבקת. הכל היה משפחתי, כל היישוב היה רק שבע משפחות, ומתוכן ארבע שהגיעו מאלון מורה השכנה לחזק את ההתיישבות החדשה. כולן הגיעו לאותה מטרה ובערך באותם הגילאים, מה שיצר חיבור מיוחד ואווירה טובה. היישוב התחיל כגרעין של יוצאי ישיבת מכון מאיר ואנחנו הצטרפנו לגרעין. המאפיין המרכזי היה שכולם חוזרים בתשובה, זה היה באוויר. כל ההחלטות היו בשיתוף פעולה ובמחשבה תורנית חזקה של יישוב הארץ, חינוך וחקלאות. השמחה הראשונה ביישוב הייתה בר המצווה של בני הגדול עמנואל. כל נשות היישוב עזרו בהכנת האוכל והעוגות וכמובן שהשתתפו בשמחה. האחדות סביב שמחות פרטיות גרמה להן להפוך לשמחות כלליות. כולם משפחה. גם ביום יום היינו מתקבצות באופן ספונטני כמה שכנות ומכינות יחד ארוחת ערב לילדים. זה היה מראה נהדר לראות את הילדים יושבים יחד כל פעם בחצר של משפחה אחרת. החברות בין הילדים חצתה גילאים, מכיוון שלא היו הרבה ילדים כולם שיחקו עם כולם.

כמעט צרפת

מבחינה כלכלית לא כל כך הסתדרנו, אני הייתי עם הילדים הקטנים בבית ושמעון עיצב ותפר בגדים לנשים. העסק לא פרח ושמעון התחיל להרהר בחזרה לצרפת. שוב מצאתי את עצמי חושבת על כך שאני, שרה הקטנה, עומדת מול חלום ההתיישבות הגדול. שמעון טס לצרפת כדי לארגן את החזרה שלנו לשם ואני התעקשתי שיחזור ונחליט מפה, מהבית ביישוב. כל מה שרציתי היה שיגיע, ינשום שוב את האוויר באיתמר וככה אצליח להשאיר אותנו פה ואכן צדקתי. לא רק לאוויר הצלול אני חייבת תודה בעניין הזה, אלא גם לחברים הטובים מאיתמר שברגע שהבינו שישנה מחשבה לעזוב הם התעקשו שנשארו עזרו בכל מה שרק יכלו.

גלעד זר הי"ד ובועז שבו נרתמו וסידרו לנו עבודה קבועה, בנו לנו ארון בבית ובעיקר נתנו תחושה חזקה של חיבוק. היה לי ברור שזה הבית שלנו, כמה דמעות שפכתי בתקופה הזו. יש לי חיבור למקום הזה, שורשיי נטועים באדמה הזו.

מבשמים את השומרון

אחרי שהחלטנו שאנחנו נשארים באיתמר שמעון טס לצרפת לחצי שנה ללמוד את כל נושא ייצור הבשמים והתכשירים הקוסמטיים. כשהוא חזר פתחנו עסק של "בשמי איתמר", מפעל קוסמטיקה ובשמים טבעיים מלב השומרון. היה לנו חשוב להישאר עם האידיאל של חיבור לארץ ולטבע סביבנו, אנחנו מכינים יחד את כל התכשירים בדרכים טבעיות עם מי מעיינות, צמחים טבעיים ודיוק צרפתי. זה הביטוי המשפחתי שלנו לחיבור לקרקע ולארץ ישראל.


זו ילדותי

הכל היה טבע מסביב והילדים פרחו. כשהגיעו אורחים לבקר היינו לוקחים אותם לראות את אירוס השומרון שפורח, את הצבאים שמקפצים להם בין ההרים, טיילנו למעיינות הקרובים, והטבע מסביב נתן תחושה של נחת, שלווה ומרחבים, בעיני זוהי ילדות נפלאה.

עד שהתחילה האינתיפאדה היינו עושים קניות בשכם ונוסעים בבטחה בדרכים. מרגע שהתחילו הפיגועים הכל השתנה, כל איחור של הסעת התלמידים היה מקפיץ את הלב וכל נסיעה מחוץ ליישוב היינו מחשבים מראש. באחד הימים קיבלתי הודעה שמשאית ערבית נכנסה בכוונה בהסעת תלמידים מקדומים וידעתי שהבת שלי שם. מיד נסעתי לבית החולים ומצאתי את ביתי שנפצעה בפיגוע. הילדים גדלו לתוך זה, לתוך הפחד, אך יחד עם זאת הייתה תחושה חזקה שאנחנו לא נמצאים פה לחינם. אני חושבת שהילדות בצל הפיגועים השפיעה על כל ילדי איתמר אבל יחד עם זאת יש פה תמיד הרגשה של עוצמה וקדושה. האזור הזה מלא במקומות בהם התרחשו סיפורי האבות שלנו כולל קבר יוסף וקברי אלעזר ואיתמר. כל התנ"ך קרה פה וזה מחייב אותנו.

שיחת ועידה

כשחיפשו מזכירה ליישוב פניתי לתפקיד והבאתי איתי את המחשב והטלפון הראשון שהיו ביישוב. לא היו כלל טלפונים בבתים ורק טלפון ציבורי אחד שהיה סמוך למזכירות. כל שיחה שהייתה מגיעה הייתי מכריזה במערכת כריזה, כך שכל היישוב ידע שסבתא של משפחה מסוימת מתקשרת כל יום בצהריים. על אף המבטא הצרפתי הכבד שלי כולם הבינו את ההודעות, עד היום מזכירים לי את אותם ימים ואנחנו צוחקים על כך יחד. הייתי גאה בתפקיד שלי לרכז את תושבי איתמר, לדאוג להם וליידע אותם בכל מכירה, התפתחות ביישוב וכל דבר שיועיל לחברים התושבים.


"היו ימים"

במשך השנים איתמר נהיה סמל. סמל ליישוב חזק שלמרות כל הפיגועים לא נשבר. סמל להתיישבות חקלאית משגשגת. סמל להמשכיות של עם ישראל בארצו. אחרי כל הפיגועים שספגנו היה פחד שתושבים יעזבו, והמציאות הייתה ההפך! היישוב איתמר גדל והתחזק, כל משפחה שהגיעה אחרי גל הפיגועים הייתה תוספת של ניצחון. הקליטה והצמיחה ביישוב מורגשת כל יום.
היום כשאני הולכת למכולת ורואה שאני לא מכירה את כולם, שני רגשות חזקים גועים בי:
הראשון של גאווה ושמחה על יישוב גדול ומתפתח, שיש בו מגוון של תושבים, גילאים, כיוונים ויחד עם זאת צביטה בלב של געגוע לימים הראשונים של איתמר-תל חיים.



עבור לתוכן העמוד