בעז קשי – פסגות

8/02/2017
בעז קשי – פסגות (הגדל)

חמישה קרוואנים ו... זהו

בחופש הגדול שבא אחרי שסיימתי את לימודיי בכיתה ג', החליטו ההורים שלי להצטרף להתיישבות בפסגות. הייתי אז בן 9, שלישי מבין ילדי המשפחה והצעיר מכולם, ובאופן טבעי הוכתרתי במעמד הנחשק של בן הזקונים, מעמד שנלקח ממני רק כעבור 15 שנים, כשנולדה אחותי עדי. גרנו בירושלים, בשכונת קריית משה. בעיר. עיר פירושה בתים, רבי קומות וגם נמוכים, רחובות, מדרכות צפופות וכבישים סואנים, חנויות וכמובן – בית ספר והמון המון חברים. והנה הגענו לכאן ו.... שקט: אין בתים, חנויות – ודאי שאין, אפילו לא מכולת שכונתית קטנטנה, אין כבישים סואנים שהמבוגרים יזהירו אותנו לפני שנחצה אותם, אין בית ספר ו... אין חברים.

2 ילדים = שכבת גיל

בשנה הראשונה מנתה אוכלוסיית היישוב 5 משפחות. בשכבת הגיל שלי הייתה, מלבדי, בת אחת. בחלוף השנה הראשונה, החל היישוב לצמוח אט-אט וטיפין-טיפין הצטרפו אליו משפחות. גם קבוצת הגיל שלנו גדלה, וכעבור שנים אחדות כבר מנינו בין 10-8 חבר'ה. נכון שכיום אנו רגילים לקבוצות המתקבצות על פי הגיל, אבל במציאות שלנו, הדברים התנהלו קצת אחרת, ועד שהתגבשנו לכדי קבוצה של ממש, גדלנו בקבוצה רב-גילית: היינו עם ילדים גדולים מאתנו וגם שהינו רבות לצד המבוגרים. בהתבוננות בעין של מבוגר אל הימים ההם, אני חושב שלהכרח להשתלב בחברה של ילדים גדולים ממני וגם לשעות הרבות שבילינו בחברת המבוגרים, הייתה תרומה ניכרת להתבגרות שלי, של אחיי ושל חבריי.

בירושלים, למדתי בבית הספר "מימון", שהיה בשכונתנו. כשהסתיים החופש הגדול התחלתי ללמוד בבית הספר האזורי בעפרה. הניתוק מחבריי הירושלמיים הקשה עליי מאוד, ובאמצע כיתה ד' חזרתי ללמוד בבית ספר "מימון". אפשר לומר שהניתוק מהחברים ייצג פן אחד של ניתוק רחב יותר: ניתוק מכל המציאות המוכרת והמגוונת ומעבר למשהו חדש, בלתי ידוע ודליל במקצת.

חיפשנו משחקים ומצאנו אתונות

היום, כשרואים את היישוב המבוסס, קצת קשה לדמיין את זה, אבל, כמו שהסברתי, בשנה הראשונה לא היה כאן שום דבר 'אמתי' שאפשר לשחק בו. ומה עושים כשאין? מוצאים. לא הפסקנו לאלתר. האלתורים הובילו לתגליות מרעישות, תגליות שלוּ חיינו בעיר, לא היה סיכוי שנגלה אותן: טיילנו בחוץ וגילינו מקומות חדשים ואפילו מערות, גילינו בית בד, ומה לא? ובאחד מטיולינו מצאנו חמור משוחרר. חשבנו שזה חמור. מאוחר יותר התברר שהחמור אינו אלא אתון. כיוון שמצאנוה סמוך לימי הפורים, זכתה ונקרא שמה בפינו "ושתי". הבאנו אפוא את ושתי עמנו כשלל מן הטיול, בנינו לה אורווה קטנה וטיפלנו בה.

הקרח ש(אינו) זורם בצינורות

התנאים הפיזיים היו בתחילה פרימיטיביים מאוד. הכול היה פשוט ובסיסי ביותר. שום דבר לא היה מתוחכם. כיום כל צינורות המים והתעלות המשמשות למעבר חוטי חשמל וטלפון מוסתרים. חלקם טמונים באדמה, חלקם מותקנים מאחורי קירות ומכוסים חיפוי מסוג כלשהו. אז – הכול היה חשוף. הכול היה על האדמה: מתקני הביוב, הצינורות של המים והחשמל. הכול. פירוש הדבר ששום דבר לא היה מבודד, שהשפעתו של מזג האוויר הייתה מכרעת, ולא הייתה דרך להימלט ממנה. בקיץ המים שזרמו בברזים היו חמים. אם שכחנו למלא בקבוקים בערב או בבוקר, ובאמצע הצהריים ניגשנו לברז לשתות, קידם את פנינו קילוח של מים חמים שהוציא מאתנו כל חשק לרוות צימאוננו. ובחורף? הצינורות החשופים על פני השטח קפאו וכך גם המים שזרמו בהם קפאו והפכו לקרח. והקרח, כידוע, אינו זורם. להפסקות המים התכופות בשל הקיפאון נלוו בחורף גם הפסקות חשמל לרוב. החשמל סופק לנו מגנרטור שעמד כאן וטרטר כמו טרקטור. הרעש ליווה את פעולתו דרך קבע, וכיוון שנשמע כל יום כל היום – התרגלנו אליו ולא שמנו לב לקיומו. תשומת לבנו לרעש הזה התעוררה במקרים שבהם הפך מרעש להיעדר רעש, היינו לשקט. זה קרה באותן הפסקות החשמל, שהיו מנת חלקנו בעיקר בחורף. אז השתרר שקט, והקור החל זוחל וחודר לעצמות. אנחנו, הילדים, מצאנו לנו דרכים להתמודד עם הקור החודרני הזה: גררנו שתי מיטות והצמדנו אותן זו לזו, ועל המיטה המוגדלת שיצרנו, עטופי סוודרים, מתכרבלים בשמיכות של כולנו וגם זה בזה, צלחנו שלושתנו את הלילה.

טוב שכן קרוב

היינו מעטים ומטבע הדברים נוצרו בינינו קשרים אמיצים. לחיים יחד בתנאים 'בראשיתיים' יש כוח מלכד רב עצמה. לא כל חמש המשפחות שנמנו עם דור המייסדים של היישוב נשארו כאן, אבל גם לאלה שעזבו אנו חשים אהבה גדולה ויש להן זכויות רבות בלבנו. בין ארבע המשפחות שעלו עמנו, הייתה משפחת בן-חיים, שהגיעה לכאן משכונת בית וגן הירושלמית. המשפחה מנתה הורים וארבעה ילדים: איריס, אבישי, הילה ולימור. גרנו בשכנות: קרוואן צמוד לקרוואן. חלפו 5-4 שנים, ולפתע החליטה המשפחה לעזוב ולחזור לכור מחצבתה. במסיבת הפרֵדה שנערכה להם, הדמעות זרמו כמים. נקשרנו כל-כך. היה ברור לנו שהקשר הזה הוא קשר בל יינתק. ובאמת הקשר לא נותק, אבל על כך אספר בהמשך.

ליגת הכדורגל

הדרך מירושלים לפסגות עברה דרך רמאללה. היינו נוסעים ברמאללה, פונים לסמטאות אל-בירה ומשם עולים ומטפסים לפסגות. כך בנסיעות. מחוץ לרכב, היינו נפגשים פנים אל פנים עם ילדי אל-בירה דרך קבע ואף קשרי ידידות נוצרו בינינו. האמת היא שלא רק בין הילדים נוצרו קשרים טובים. גם למבוגרים היה חלק בזה, ובעיקר לאבי. הוא ידע ערבית על בוריה. עובדה זו והשפם אדיר הממדים שהתנוסס על פניו הקנו לו בפי שכנינו את הכינוי 'המוכתר', ולא בכדי: מפעם לפעם, משבושש אבי לשוב הביתה לעת ערב, התברר שהעיכוב נבע מפעילותו למען ילדים מילדי 'בני דודנו' שהובלו למעצר צבאי, והוא, כשידע שהמעצר בטעות לידתו, עמל וטרח ודאג לשחררם ממנו. ידו הייתה מושטת לעזרה תמיד. בזיכרונות ילדותי שזורות לא מעט תמונות שבהן יושבים בסלון ביתנו שכנינו מאל-בירה, והשפה הערבית מתגלגלת-מתנגנת ברקע במין אידיליה שכזאת. באחד הביקורים הביאו האורחים לאמי שרשרת פנינים כאות הוקרה וידידות.

ואנו, הילדים, בשטח עזוב שבין יישובנו ליישובם, בנינו לנו מגרש כדורגל: החלקנו את השטח עד כמה שיכולנו, סיקלנו אותו מאבנים, ובכל צד הצבנו שתי חביות לסימון השער. ילדי אל-בירה נהגו לעלות אלינו בעיקר בשבת, והיינו משחקים כדורגל בצוותא. המשחק המשותף הניב לימוד: אנחנו למדנו לדבר קצת ערבית, והם – על הערך שיש להפסד בכבוד. מדוע זה נדרש? כי אנחנו תמיד ניצחנו! הכדור גישר בינינו וטשטש את ההבדלים שפּה ושם שמנו לב אליהם. האידיליה הזאת לא נמשכה זמן רב. שבת אחת, עודנו בעיצומו של משחק סוער, והנה טיפסו ועלו כמה מהאימהות של כדורגלני אל-בירה. צעקות בפיהן ואחיזת צבת בידיהן. לקחו את בניהן והובילו אותם בכוח בדרך היורדת אל-בירה. ואנו, שחקני 'מכבי פסגות', נותרנו לבדנו במגרש, ראשינו חפויים. לאחר אותו אירוע עוד מצאנו את עצמנו עולים שבת אחת או שתיים למגרש שבין אל-בירה לפסגות. המתנו לשווא. ידענו: איבדנו שותפים חשובים למשחק. הקשר בינינו נותק.

מה בין כדור לכדור?

באופן מובהק השכן הפך מאוהב לאויב עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. כל נסיעה הפכה לחוויה אפופת מתח ותחושת סכנה. באחד הימים, בשעת בוקר מוקדמת, יצאתי מפסגות לירושלים. הייתי תלמיד כיתה י"ב שלא מכבר קיבל רישיון נהיגה. בעודי נוסע בסמטאות אל-בירה, החלו מגיחים מכל הכיוונים נערים ערבים. הם הלכו והתקרבו אליי. הייתי מוקף. הם יידו אבנים לעבר מכוניתי. שמשות הרכב החלו מתנפצות זו אחר זו... התכופפתי ובה בעת לחצתי ברגלי בכל הכוח על דוושת הגז. טסתי משם. הגעתי אל הגבעה הצרפתית בירושלים. נשמתי לרווחה. ראיתי שהאנשים ברחוב נועצים עיניים בי ובמכוניתי. רציתי לצאת מהמכונית ולאמוד את הנזקים, ו... הדלת סירבה להיפתח. מעצמת מכות האבנים הידית נשברה. אי אפשר היה לפתוח את הדלת. החוויה הזאת, שזכתה לפרסום בעיתונות, הייתה קשה לעיכול: הנה, משהו שגדלתי עליו כילד, התברר כטעות קשה: המחשבה ש"איזה כיף, יש לנו שכנים כאלה ונצליח להיות בקשר טוב", שכבר קודם לאירוע הזה, החלה נסדקת ונתגלעו בה פרצות, התנפצה כעת ורסיסיה (ממש כרסיסי השמשה המנופצת) התעופפו לכל עבר. באינתיפאדה השנייה היישוב סבל קשות מירי: ערביי רמאללה ואל-בירה ירו ללא הרף לתוך בתי התושבים ממש. כשצצו ועלו בזיכרוננו המשחקים המשותפים על המגרש, תהינו - ההיו או חלמנו חלום?!

ק(ו)שי הוא מנוף לצמיחה

בהתבוננות של מבוגר הנעשית ממרחק הזמן ומטבע הדברים זוויתהּ רחבה מזו של הילד בעת התרחשות הדברים, אני מבין עד כמה גדולה הזכות של הוריי, שבאו, הם וילדיהם, להר חשוף מתוך אמונה שעל ההר הזה יכול לקום יישוב. הם לא ידעו איזה מין יישוב ייבנה ומי יהיו האנשים שיבואו אחריהם לכאן, אבל הם האמינו בדרכם. האמונה הנחושה הזאת יצרה אצלם, ובעקבות זאת גם אצלנו, הסתכלות מיוחדת על הדברים: גישתם הרואה בכל קושי אתגר, ובהתמודדות עמו – חוויה גדולה, חלחלה אלינו מבלי שהיה צורך להגדירה במילים או לפתח סביבה דיונים. כך נצרבו בתודעתנו ובזיכרוננו קטעי חוויות וזיכרונות כמו השינה המשותפת בלילות הכפור והתמודדויות אחרות, שההיזכרות בהם תמיד מעלה חיוך על שפתותינו. כיוון שרבות מהחוויות היו נחלת כולנו כאחד, נוצר אצלנו גיבוש משפחתי מיוחד במינו. מן הקשיים ומההתגברות עליהם למדנו רבות: למדנו שאין מובן מאליו, למדנו שיש לנו כוח ואנחנו מסוגלים להתמודד, במיוחד כשאנו מלכדים את הכוחות של כולנו יחד. במרחק הזמן, רבים מהקשיים, אם לא כולם, התפוגגו, אבל החוויות שנחקקו בתודעה – לא נס ליחן.

לגדול אל תוך חלום

לגדול ביישוב שגדל עמך זו זכות מיוחדת. זו הזכות לראות את הכול קם ונבנה במקום הזה בפעם הראשונה: הנה פינת מתקנים, הנה נבנה בית כנסת, בית ספר, גן – לראות ולהאמין. כשהייתי צעיר ושמעתי את המבוגרים חולמים בהקיץ ומדמיינים שהנה, הנה, יגדל היישוב וכבר תהיינה בו 100 משפחות, צחקתי בלבי לתמימותם: "איזה מאה? הם חולמים", אמרתי לעצמי. והנה, מי זוכר היום שהיינו 100 משפחות בלבד? והרי יושבות עמנו כאן יותר מ-350?

משפחה שכזאת

הזכרתי קודם את משפחת בן-חיים שעזבה וגרמה לנו למשבר לא קטן. כפי שכבר הבנתם מדבריי, כל משבר הוא הזדמנות לצמיחה ולגידול. כפי שהבטחנו זו לזו, שמרנו, שתי המשפחות, על קשר חם והדוק, והקשר הזה הוביל ברבות הימים לקשרי משפחה: ניר, אחי הגדול, נשא לאישה את הילה, ואני – את לימור, והמשפחות שלנו גרות יחד בבית דו-משפחתי אחד. הדירה נאה בעיני כולנו, והשכנים – נאים בעינינו כפל כפליים. כולנו, כל האחים הנשואים לבית משפחת קשי, חיים יחד בפסגות ומגדלים בה את ילדינו. להורינו, שהובילו לכל זה, אני יכול לומר בלב שקט: יש שכר לפעולתכם.

עבור לתוכן העמוד