בתיה זארוג – כוכב יעקב

25/01/2017
בתיה זארוג – כוכב יעקב (הגדל)

מה דעתך להקים יישוב?

בשאלה זו פנו אליי תקווה ומשה דדון, חברים טובים שלנו שעבדו אז במשרד הדתות. פנייתם הלהיבה אותי. הרגשתי שעד אז התנהלו חיי על מי מנוחות: הייתי מעורה בחברה הישראלית וחוויתי חוויות 'רגילות' כמו לימודים, חיי חברה ונישואין, אבל חוויות 'מיוחדות', לא חוויתי: לא עליתי ארצה ולא גרתי בצריפים או בדומה להם. נולדתי לתוך שגרה נוחה וחייתי בה, והנה באה ההזדמנות לחוות משהו ראשוני ומיוחד. שמעון, בעלי, לא היה שותף לתחושת ההתלהבות שלי. נקודת המבט שלו הייתה קצת אחרת. הוא אמר: "שמעי, בתיה, הגעתי לארץ בשנות ה-50, עברתי מעברה, עברתי צבא, עברתי הכול. ועכשיו – את רוצה להכניס אותי לאוהלים?". הבנתי, אבל לא ויתרתי: "אתה עברת, אני לא. תן גם לילדים שלנו לנסות. אם אנחנו יכולים להקים יישוב, בוא נעשה את זה. בוא ננסה."

יש פה מקום

תקווה ניגשה לראש המועצה האזורית מטה בנימין פינחס ולרשטיין ושטחה לפניו את רצונה להקים יישוב. פינחס פרש לפניה את המפה, הצביע על האזור ואמר: "באזור הזה, על ההרים האלה, יש מקום ריק. תבדקי את זה". ותקווה, בדרכים משלה, פנתה לגורמים בכנסת, ביררה ושאלה אם האזור 'נקי' ואפשר לבנות בו. כיוון שרצתה שהכול יהיה תקני, לא הסתפקה בבירור זה בלבד ופנתה לטפל ברישום מוסדר, אלא שפנייה זו הובילה להגשת ערער מצד כ-160 ערבים. הללו פנו לבית המשפט וטענו שיש להם נחלות כאן. לא ויתרנו. נכחנו בכל הדיונים שהתקיימו בבית המשפט המחוזי כדי לעקוב מקרוב כיצד מתפתחים העניינים. בסופו של דבר, מתוך החלקות שלגביהן עלתה טענת בעלות מצד ערבים, זכינו ביותר מ-100 חלקות רשומות. משהוברר שרובן 'אדמות מדינה' ואיש לא יציק בטענות בעלוּת אחרות, הגיע הזמן לגשת למלאכה.

הגיע החופש הגדול – ואנו יוצאים למחנה

התכנית הייתה לעלות ולהתיישב, בשלב הראשון באוהלים. לצורך כך, באו בעלי וחבר נוסף, שמעון נבון ויישרו את פני השטח, כדי שניתן יהיה להעפיל לגבעה עם רכבים. חברים נוספים קיבלו עליהם תחומי אחריות אחרים – איש איש ותחום אחריותו. הקבוצה שהתגבשה מנתה 13 משפחות, ור"ח תמוז, שחל באותה שנה (1984) ב-1 ביולי, יום פתיחת 'החופש הגדול', נקבע לתאריך העלייה על הקרקע. קמנו אפוא לפנות בוקר, הערנו את הילדים, ארזנו תרמילים ויצאנו לדרך. כשהגענו, חיכה לנו השטח המיושר והתחלנו להקים את האוהלים שלנו. הקמת האוהלים לוותה בחדווה עילאית. הכול נעשה יחד, ילדים ומבוגרים כאחד. כל אוהל – משנשלמה הקמתו, התיישבנו לצדו ושתינו 'לחיים', ורק אז קמנו להקים את האוהל הבא בתור. ארוחת הצהריים הייתה ארוחת פיקניק למהדרין.

 

קשה לקיים קייטנה לאורך זמן

כך חלפו להם בנעימים הימים הראשונים, אבל אז החלו לצוץ סימני עייפות. קייטנה ומחנה – הם כיף, אבל חלק גדול מהכיף טמון כנראה בידיעה שהחוויה מוגבלת בזמן. הקושי נתן אותותיו. משפחה אחר משפחה החלו לנשור. הודעתי להם שמי שירצה לחזור לעבודה או ללימודים אבל להמשיך ולגור כאן – יוכל לעשות זאת מבלי לדאוג לילדיו, כי נדאג לילדים במשך השעות שהוריהם ייעדרו מהמקום. קיבלתי עליי את משימת הטיפול בילדים, וזאת הייתה השגרה שלנו עד תום חופשת הקיץ ופתיחת שנת הלימודים.

 

ציונות על רגל אחת

מתברר שב'חלונות הגבוהים' ידעו עלינו, גם דאגו לנו ואחרי ימים אחדים ששהינו במקום, החליטו לשלוח אלינו חיילים שישמרו עלינו. קבוצת החיילים הראשונה מנתה שני חיילים. בשעת בוקר, עצרה לצד המאהל שלנו משאית ושני חיילים קפצו מחלקהּ האחורי. קיבלתי את פניהם והזמנתי אותם להיכנס אלינו. הם עמדו, נטועים במקומם בלי נוע, ורק עיניהם התרוצצו אנה ואנה. לבסוף, פצה אחד מהם את פיו וירה את שאלותיו בצרור: "תגידי לי, השתגעתם? אין לכם מה לעשות? מה אתם עושים פה?" משתהיתי על שאלותיו, הוא סיפק הסבר: "זה סתם מקום שְׁכוּחַ אל. אף אחד לא רואה אתכם ולא סופר אתכם ממטר. יאללה, לכו הביתה!". במקום לענות, התעניינתי ושאלתי: "איפה אתה גר?". הוא לא שם לב לתפנית שחלה בשיחה, והתלווה אליי בדרך שלי: "בצפון תל אביב", השיב לי. "ומה אתה עושה כל בוקר?" המשכתי והתעניינתי, "בכל בוקר אני עושה ג'וגינג על הטיילת ונהנה מהחיים". עכשיו הגיע הזמן להראות לו את הדברים מזווית ראייה קצת אחרת: "בוא נתחיל," אמרתי לו, "אל"ף, לגור בצפון תל אביב – זה לא הדבר הטוב ביותר. הקורוזיה הנוצרת בהשפעת המים והמלח אוכלת כל חלקה טובה בבית. אני יודעת," הוספתי משהבחנתי בתמיהה שהתפשטה על פניו, "כי הייתי תל אביבית". הבחנתי שהחבר שלו משך בכתפיו והפטיר: "וואלה, היא צודקת". נשמתי נשימה עמוקה והמשכתי: "ובי"ת, כשאתה עושה כל בוקר את הג'וגינג על הטיילת, האם אתה חושב על הראשונים שהקימו את תל אביב? האם אתה נזכר שגם תל אביב לא הייתה מאז ומעולם בניינים וטיילת וגורדי שחקים?" ראיתי שהוא מסתקרן והמשכתי: "גם תל אביב הייתה בראשיתה רק חזון. וכך גם כאן. איני מצפה שיזכרו אותנו בעתיד, אבל אני יודעת שאנחנו יכולים ושנעשה את זה. לפחות נתחיל. נבנה כאן וניצור, ואחר כך – ה' ירחם".

 

קרוואנים – לראותם בלבד

ב"הסתדרות הציונית" החליטו לדאוג לנו. כחודש אחרי שהחלה שנת הלימודים, באו שליחיה והביאו חמישה קרוואנים. למעשה היו אלה מגורונים ששטחם לא עלה על 11 מ"ר. בעזרת מנוף הורידו אותם מהמשאית והעמידום על האדמה, מי עקום יותר ומי עקום פחות. החבר'ה ניסו לייצב אותם בעזרת אבנים, ונהגי המנוף עלו על המשאית ו.... נסעו. עובר יום, עוברים יומיים, חלפה ועברה גם השבת, וחיבור של הקרוואנים למים, לחשמל, לביוב – אין. אנחנו באוהלים, מול עינינו הקרוואנים – ואין לנו יכולת להשתמש בהם אלא לראותם בלבד. באחד הבקרים, יצאתי עם חבר נוסף בדרכנו לרכוש סולר לגנרטור הקטן, שהצליח בכוחותיו הדלים לספק מעט תאורה בלילה, אך לא יותר מכך. בנסיעתנו, באה מולנו מכונית ונעצרה. מן המכונית יצא איציק עופר, איש הסוכנות, והתעניין: "באתי לראות איך אתם מסתדרים כאן". דבריו הכעיסו אותי. הבהרתי לו שהבאת קרוואנים בלי להכינם למגורים כלל חסרת ערך, ויתר על כן, היא נותנת תחושה של לעג לרש. מביאים קרוואנים ומשאירים לנו אותם בבחינת 'לראותם בלבד'. דיברתי, ויותר מכך – בכיתי. איציק התרגז, ועל כעסי השיב בכעס: "יש לך ברֵרה. תלכי מפה!", אמר לי והוסיף 'ניתוח מצב' משלו, "ממילא לא הגעתם הנה כדי להישאר לישיבה של קבע, אלא בתור בילוי זמני בלבד". מילותיו גרמו להתפרצות חדשה של בכי. הבהרתי לו שאם בדעתו לבוא פעם נוספת, שלא ישאל על צרכים, אלא יסתפק באמירת "שלום" ראויה. הוא נעלב, אבל העלבון נשא פרי: כעבור יום, הוא הגיע לביקור חוזר. כשנכנסתי לעת ערב למכונית כדי לנסוע להביא סולר לגנרטור – גיליתי מולי את... איציק. עצרתי. "את לא בוכה?" שאל. "לא". עניתי קצרות אך הפעם ליבי ניבא לי טובות. "מחר יבואו לאפס את הקרוואנים", בישר לי, ומיד הוסיף, "גם יחברו אותם למים ולחשמל". הדמעות שוב עשו את דרכן מעלה, והגיחו מזוויות העין, אך הפעם מתוך הכרת הטוב. הודיתי לו מאוד, ובאמת ביום המחרת באו בעלי המלאכה למקום וביצעו את העבודה המובטחת. אז הגיע השלב שכבר "הייתה לנו רשות להשתמש בהם". השתמשנו.

 

לבד

השבועות חלפו ושוב עלו וצצו סימני התפוררות. משפחת דדון עברה תאונת דרכים קשה ושבה לביתה בנווה יעקב; יתר המשפחות, אחת-אחת, עזבו אף הן. נותרנו המשפחה היחידה במקום. אנחנו והחיילים. זה לא היה קל. בצר לי פניתי לבננו יוסי שהיה אז חייל וביקשתי ממנו לאסוף קבוצות חברים ולהביא את כולם לשבת. מקום לינה יהיה לכולם בקרוואנים, ו"אני אביא לכם את האוכל", הבטחתי וקיימתי.

ממש כמו רמת גן

יום אחד פנה אליי משה דדון, שאחרי התאוששות מסוימת מן התאונה שב אלינו, אם כי רעייתו וילדיו נותרו לעת עתה בנווה יעקב, והודיע לי: "בתיה, יובל נאמן מתכנן להגיע לביקור לראות את היישוב, תפגשי אותו על הכביש הראשי ותובילי אותו לכאן". הכביש הראשי היה כביש רמאללה אל-בירה.

בשעה היעודה ניגשתי אל הכביש והמתנתי. למקום הגיעה מכוניתו של פינחס ולרשטיין, ומלבד פינחס היו בה השר נאמן ורעייתו וגם חייל אחד. נדחקתי עמם ונסענו צפופים. בדרך אני שומעת את פינחס מסביר ליובל נאמן ש"אין מה לעשות. באו ליישוב הזה לחופש, אחרי החופש כולם יתקפלו, גם הם, המשפחה האחרונה, יתקפלו. אין מה לעזור להם". דבריו קוממו אותי, פניתי אליו ושאלתי: "מדוע אתה אומר את הדברים האלה?" פינחס נאנח והשיב: "בתיה, גם את וגם אני יודעים שלא תחזיקו מעמד. איך תצליחו להיות כאן לבד? באמת, אנחנו כבר לא ילדים קטנים..." דבריו שיקפו הסתכלות 'מפוכחת', אבל ההסתכלות שלי הייתה אחרת. אני ראיתי לנגד עיניי – חזון, ובלבי אמרתי: "אני חייבת להוכיח לו שהוא טועה. פה ירוצו ילדים ויהיו בתים. יהיה ה-כ-ו-ל!". ירדנו מהמכונית וערכנו סיור במקום. בעודנו מסיירים, פנה אליי השר נאמן ושאל: "נו, איך אתם רואים את המקום?". שיתפתי אותו בחוויה אישית-משפחתית: "אומר לך את האמת, בכל פעם שאימא שלי באה לבקר פה, היא אומרת לי: 'זה בדיוק כמו רמת גן', והיא מעודדת אותי ומספרת לי: 'עברתי לרמת גן כשכולה הייתה פרדסים, והיום - תראי איזה יופי של עיר'." בשלב זה הצטרפה רעייתו לשיחה: "אימא שלך?", התעניינה. "כן, היא גדלה ברמת גן. היא למדה בבית ספר יהלום שקיים שם עד היום, ומנהלו אז היה אלימלך רימלט". המידע הזה הדליק אצלה איזה ניצוץ, והיא חשה צורך לעבד את המידע החדש: "רגע, רגע," עצרה את הכול מחשש שהשיחה תגלוש לנושא חדש וההזדמנות תחלוף, "סליחה, איך קוראים לאימא שלך?", שאלה אותי. "אז קראו לה עליזה גואטה", עניתי. התשובה ריגשה אותה מאוד: "גם אני למדתי שם, והייתה בכיתתי חברה שזה היה שמה". עכשיו היה התור שלי להיות מופתעת: "איך שהמדינה קטנה...". המשך הבירור העלה שהיא למדה עם אחותה הגדולה של אמי, וההתרגשות הזאת, התברר, עוררה רצון כן לעזור: "תשמעי, בתיה," פנתה אליי בדרך חברית, "אני אדבר עם יובל. הוא יעזור לכם. אתם מפה לא יורדים! אתם תקימו, כמו שרמת גן קמה ועמדה ועומדת עד היום, גם אתם תהיו פה. אני מבטיחה לך". היא נפרדה ממני, בחיבוק אמיץ ובנשיקה, לא לפני שקיבלה ממני את מספרי הטלפון של אמי ושל אחיותיה כדי לחדש עמן קשרים מימים רחוקים.

 

המשך בשבוע הבא

עבור לתוכן העמוד