סיפורו של משה מרחביה - עפרה ועלי – חלק ב'

19/01/2017
סיפורו של משה מרחביה - עפרה ועלי – חלק ב' (הגדל)

 

עולים לעלי

באביב 1984 הופלה הממשלה והוכרז על קיומן של בחירות. בשל החשש שמפלגת העבודה תחזור לשלטון, הוחל במרוץ נגד הזמן להגדלת מפעל ההתיישבות כל עוד אפשר: הפעילות המואצת והקדחתנית כללה בניית יחידות דיור נוספות ביישובים הקיימים, ובד בבד הקמת יישובים חדשים. באותה עת עבדתי ב"אמנה" והייתי אחראי ליישובים החדשים. במסגרת תפקידי, הייתי שותף למחשבה שבין שכם לרמאללה צריך להקים יישוב עירוני שאוכלוסייתו תמנה עשרות אלפי תושבים. המחשבה לא נשארה 'באוויר'. היא כללה גם חיפוש 'משבצת' מתאימה להקמת יישוב כזה, והרעיון שהסתמן היה להקימו במקום שכיום נמצא בו היישוב עלי. אפילו שֵם ניתן לו אז: "גבעת הלבונה". בשל החיפזון, לא קדמה להקמת היישוב הקמת גרעין כמקובל. החלטנו לאמץ דגם פעולה אחר שגם עליו למדנו מההתיישבות העובדת: פלוגות 'גדודי העבודה'. לפני קום המדינה, כשרצו להקים נקודת התיישבות חדשה, נהגו לגייס למשימה משפחות מבוגרות יחסית, בעלות ניסיון. הללו עזבו את בתיהן הנוחים בהתיישבות ובאו למקום החדש לשליחות למשך שנה. במשך אותה שנה, הקימו את היישוב החדש, ולצורך כך השתמשו בכל הניסיון שרכשו בעבר, וכשהיישוב התבסס, שבו אותן משפחות לבתיהן, או, לחלופין, התגייסו שוב, כדי להקים יישוב נוסף. להקים יישוב ולהשתקע בו – הגם שזהו תהליך קשה, הוא טבעי. לנדוד מנקודה לנקודה, להקים יישוב כאילו אתה קבלן עבודה – קשה שבעתיים, אבל כיוון שהיינו צריכים לפעול במהירות ולהספיק להקים הכול לפני הבחירות, וגרעין, כאמור, לא היה, ראינו בדגם 'גדודי העבודה' פתרון: החלטנו לחפש משפחות שתבואנה ליישוב החדש לשנה. החיפושים החלו. פניתי למשפחות בעפרה, בכוכב השחר ובשילה. קבוצה ראשונה של כ-8 משפחות התגבשה. ואז התברר לי שכל מי שפניתי אליו וניסיתי 'לגייסו' למשימה, היה משוכנע ששמע ממני, אף על פי שברור לי שהדבר לא יצא מפי, שגם אני הולך לשם. לא נעים לאכזב אנשים טובים. פניתי לאשתי ואמרתי לה: "תראי, הם חושבים שגם אנחנו מצטרפים...". הצטרפנו גם אנו. לשנה. השנה חלפה, אבל הביסוס המיוחל לא הגיע. הרגשנו אחריות גדולה לגורל המקום. חשבנו לעצמנו: "נישאר רק עוד שנה, ואחריה נחזור הביתה, לעפרה". ומאז אנו פה.

כיצד מגייסים משפחות?

 בי"ד באלול תשמ"ד עלינו ליישוב. במשך השנה ניסינו למשוך לכאן משפחות, וזה לא היה פשוט כלל. יחידות הדיור עמדו ריקות, כאילו ממתינות אתנו לכל המשפחות שתבואנה. הן היו סבירות בהחלט: אשקוביות ששטחן 48 מ"ר. הן היו מחוברות לזרם המים, אבל זה היה בערך כל מה שהיה כאן. דרך לכאן לא הייתה, ובאין דרך - גם לא תחבורה ציבורית; לא היה חיבור לקו מתח של חברת חשמל, ורק גנרטור, שאת התקציב להפעלתו קיבלנו מ"ההסתדרות הציונית", טרטר וסיפק חשמל במשורה. לחלק מהמשפחות היה קשה מאוד במציאות זו והן לא החזיקו מעמד. התקציב להפעלת הגנרטור היה התקציב היחיד שקיבלנו. תקציבים אחרים לפיתוח היישוב לא היו. רצינו שעלי תיראה יפה, שתהפוך ל'אטרקציה' ותמשוך משפחות נוספות. את הכסף למטרה החשובה הזאת היה עלינו להשיג בעצמנו. חסכנו אפוא בדלק והפעלנו את הגנרטור רק 8 שעות ביממה. משמעות הצמצום הזה הייתה שגם בחורף לא מפעילים אמצעי חימום חשמליים. שעות הגנרטור מיועדות לכביסה או לאפייה לקראת שבת. בלילה שררה כאן עלטה מוחלטת. כיבוי האורות היה חד-משמעי ובלא כל חריגים או יוצאים מן הכלל. כך חיינו כמה שנים טובות. את הכסף שחסכנו השקענו בגינון: נטענו עצים ושתלנו מדשאות כדי שישוו למקום מראה של סביבת מגורים מודרנית ומפתה.

'הזריחה בעלי'

התחלנו בפרסום היישוב. הקשנו על דלתות בתים בתל אביב ובירושלים וקיימנו 'חוגי בית', אבל ההצלחה הייתה חלקית בלבד. החלטנו לקיים אירוע גדול, מכונן, שיביא לעלי את עם ישראל, ויצרוב את שם היישוב בתודעת הציבור, כדי שממנו והלאה, כל מי שישמע את השם 'עלי' לא ישאל ולא יתפלא. הוא ידע ויכיר. נעזרנו בשירותיו של פרסומאי, והוא הציע לפרסם את האירוע בשם 'הזריחה בעלי'. האירוע תוכנן לחול המועד סוכות תשמ"ו (1985) והוגדר כהנחת אבן הפינה ליישוב שעד אז היו בו אשקוביות בלבד. היה לנו חשוב להיות ממלכתיים ולקבל לגיטימציה, ולכן רצינו להזמין את שר השיכון דאז דוד לוי. השר ניאות לבוא ולכבדנו בנוכחותו. ביום האירוע נהרו לעלי רבבות. הרב שלמה קרליבך הופיע כחלק מהתכנית האמנותית; חנן פורת, כדרכו, הלהיב בדבריו את ההמונים, ו-6 צנחנים ששכרנו ממועדון צניחה כלשהו, צנחו עלינו ממרום. הרגשנו התרוממות רוח. האירוע הסתיים, והמוני האורחים נפוצו לדרכם. נשארנו לבד... ובכל זאת, האירוע, שהיה במכוון דיספרופורציוני, היה חשוב. שנים רבות אחריו עוד שמעתי אמירות מפי מבוגרים ובני נוער: "אני הייתי בזריחה בעלי". האירוע הניב פרי: עלי על המפה.

לחיות בצוללת

 כשחושבים על ההיבטים הפיזיים הם נראים קשים מאוד, אבל לדעתי הדבר הקשה ביותר היה הבדידות: החיים בקבוצה קטנה, פירושם חיים בתוך 'סיר לחץ' גדול מאוד. כמעט בלתי אנושי. בצבא עושים מיונים קפדניים ליחידות המיוחדות. בודקים מי יכול לחיות בצוללת עם צוות קטן... פה, חיינו רק 29 משפחות עם כל הבעיות. מי שסבלו יותר מכולם היו הנשים. הגברים היו יוצאים לעבוד ומתרעננים. הנשים נשארו כאן.

טלפון אחד בלבד היה כאן, והוא שימש את כולנו; אוטובוס - עד שילה בלבד - רק פעמיים ביום. המקום המרכזי באזור היה עפרה. קיבלנו מ"ההסתדרות הציונית" טנדר ששימש להסעות לילדים. הילדים הגדולים, ביניהם בתי הבכורה, המשיכו ללמוד בגן בעפרה. את הקניות המשכנו לערוך במכולת של עפרה. שלחנו, ברכב ההסעה של הילדים, סלים ובהם רשימת קניות. בעל המכולת, שלמה תנעמי, היה בוחר את הפרות והירקות הטריים והמשובחים שברשותו, שם אותם בסלינו, ומְשַׁגְּרָם אלינו באהבה.

הקשר החברתי היה חשוב מאוד. כולם היו קשורים זה לזה, וכל אחד דאג שלא יחסר לחברו דבר. היינו תלויים איש ברעהו בכל עניין, כולל בסידורים הקטנים ביותר. תמיד ביררנו מי נוסע ומי נשאר לשַבָּת כדי שיהיה מניין ועוד כהנה וכהנה. כל זה גרם לנו להיות בלחץ. היינו חייבים להתחשב בכל דבר ובכל אחד.

אחד הדברים שעליו הקפדנו מאוד בשנים הראשונות היה הסעודה השלישית המשותפת. היא הייתה אירוע מגבש יותר מאספת חברים. כולם שרו יחד והייתה אווירה נעימה. ובכל זאת בשנתיים הראשונות המשכתי לבוא לאספות חברים בעפרה. הרגשתי צורך להשתתף בדיונים המעצבים את הבית.

ועדות קבלה

הרעיון הראשוני היה להקים בעלי יישוב גדול. גם השטח שהיה לרשותנו היה גדול. תפיסה התיישבותית זו הייתה בבחינת אנטיתזה לוועדות הקבלה שפעלו בכל היישובים הקהילתיים הקטנים. בוועדות הללו מדדו ובחנו כל מועמד: מתאים? לא מתאים? ישתלב? לא כל כך ישתלב? יתרום לכלל? יחיה לעצמו? ועדות הקליטה שלנו עבדו אחרת. החלטנו שֶׁכִּשְמָהּ – כן היא: ועדת קליטה. עסקנו בקליטה של משפחות: משכנו אנשים ולא הצבנו שום גבולות. בוועדות הקבלה בעלי קיבלו בשמחה את רוב הבאים ועסקו בקליטה הלכה למעשה.

יישוב חדש – לא שביל אליו לא דרך...

כשהקימו את היישוב עלי - דרך האספלט הסתיימה בשילה. משם הייתה דרך עפר עד ליישוב. הדרך  שבה נוסעים היום, נסללה בשנים שבאו אחר כך. כיוון שלא היה כביש, מובן שהתחבורה הציבורית לא הגיעה עד אלינו. הצורך 'זעק' מהשטח: צריך כביש! מע"צ, שאמורה הייתה לסלול את הכביש, לא ממש שָׂשָׂה למלא את תפקידה. אנשיה טענו שהכביש אינו כלול בתכניותיהם. התחלנו אפוא לעבוד לבד: הזמנו מתכנן כבישים שיתכנן ויכין תב"ע שתכלול את כביש עוקף מעלה לבונה. תכנון כביש מצריך כידוע כסף, וקבלת האישורים מהוועדות הרשמיות אורכת זמן, אבל עשינו זאת! לא מע"צ ולא משרד הבינוי והשיכון, אלא 'אגודה שיתופית עלי' בכבודה ובעצמה. כשהייתה בידנו התכנית המאושרת, ביקשנו צו הפקעה על השטח שבו מתוכנן הכביש לעבור - וקיבלנו. הגיע הזמן לבצע. התלבטנו באיזה קטע להתחיל: לכיוון שילה או לכיוון הכפר לובן. לפי ההיגיון הפשוט, נכון היה להתחיל לסלול את הקטע לכיוון שילה, משם נוכל להתחבר לכביש הקיים. בחרנו אחרת: החלטנו להתחיל במלאכת הסלילה של הקטע לכיוון לובן, כדי שעלי תתחבר ישירות לכביש הראשי (כביש 60). לא היה לנו כסף. שכרנו קבלן עבודות עפר וסיכמנו שנשלם לו בצ'קים דחויים. בארץ היה אז מיתון, והקבלן, שרצה את העבודה, האמין בנו והסכים לעסקה. העבודות החלו בערך בינואר 1990, וזמן הפירעון שנכתב בהמחאה הראשונה היה בספטמבר. הזמן חולף והדאגה מתחילה 'לכרסם' - כיצד נשלם? אחרי כשלושה חודשים מאז תחילת הסלילה, נפלה הממשלה וקמה ממשלת ימין צרה. אריק שרון התמנה לשר הבינוי והשיכון בסביבות אפריל-מאי. כשמלאו שלושה חודשים לכהונת השר, נכנסנו למשרדו, ובספטמבר הוזמנּו למשרד הבינוי והשיכון לקבל את הצ'ק הראשון. זו דוגמה לכך שצריך אמונה בחיים. ראינו התגלות. 'קפצנו למים'. אף אחד לא אמר לנו שהים ייבקע, אבל ידענו שצריך כביש והאמנו שאי אפשר להסתפק רק במילים - צריך לעשות!  

התנופה הגדולה

כל העת הייתה התפתחות. בארבע השנים הראשונות היא הייתה הדרגתית ואטית: מעשר משפחות - צמחנו לעשרים; מעשרים – לשלושים, ומחמישים - למאה וחמישים. התקופה הראשונה הייתה תקופה שהתאפיינה בקשיים פיזיים וגם חברתיים. לא כל אחד עמד בלחץ הזה. לאחר 4 שנים הוקמה כאן המכינה הישיבתית הקדם צבאית "בני דוד", ובעקבותיה קצב הגידול גבר, אבל התנופה הגדולה מבחינה מספרית הגיעה עם גל העלייה מברית המועצות. משפחות רבות, ולא רק עולים, נקלטו בעלי, והיה אתגר גדול של בנייה. מקום שיש בו עשייה גדולה הוא מגנט. הוא מושך וסוחף.

אריק הבנאי

כאמור, בשנים 1992-1990 כיהן אריק שרון בתפקיד שר הבינוי והשיכון, ואני נמניתי עם עוזריו. האמת הייתה שהוא נשא עיניו לתפקיד אחר: שר הביטחון. מילוי התפקיד הנחשק הוטל על משה ארנס, ולשרון הוצע לעמוד בראש משרד הבינוי והשיכון, משרד שפעילותו מאתגרת ומלאת עניין, דא עקא ששרון לא התעניין בו בכלל, ובבנייה בהתנחלויות - בפרט. אנחנו - זמביש, כצל'ה, אורי אריאל ואני - סברנו שהכישורים שניחן בהם, הופכים אותו לאדם שעשוי למלא את התפקיד הזה בהצלחה רבה. הדרמנו אפוא אליו לחוות השקמים וניסינו לשכנעו, תוך שאנו מאירים את התפקיד באור חדש: הסברנו לו שבתקופה זו, של עלייה גדולה מברית המועצות, שר הבינוי והשיכון חשוב לאין ערוך משר הביטחון. הוא השתכנע. כיוון שנתמניתי לאחד מעוזריו – נקבע מקומי במשרדו, אבל למעשה כולנו הפכנו כמעט 'בני בית' אצלו. הישיבות והשיחות עם שרון לא התקיימו רק במשרד. רבות מהם 'גלשו' לחווה ונמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. בתקופה מיוחדת זו, עם פתיחת שערי ברית המועצות, החלו לשטוף את ישראל גלי עלייה גדולים ותכופים. בתקופת השיא הגיעו ארצה בחודש אחד 20,000 עולים, שאותם היה על המדינה לקלוט. הקליטה הבסיסית ביותר – מציאת קורת גג. יחידות הדיור שעמדו ריקות ברחבי הארץ, מספרן לא התקרב למספר העולים שהגיעו, והמשיכו להגיע. הובן שהצורך איננו 'למצוא' פתרונות דיור אלא 'לייצרם'. אנחנו זיהינו את הפוטנציאל הגלום בהזדמנות הפז שנוצרה ופנינו לאריק שרון. רצינו לבנות ולקלוט, אבל שרון לא רצה לבנות ביש"ע. הוא חשש. מתוך 120,000 יחידות דיור שנבנו בכל התקופה, זכינו לבנות ביש"ע 12,000 יחידות, עשירית בלבד, וגם את העשירית הזאת הצלחנו להשיג לא ממש 'מאהבת מרדכי'. רק לאחר שראשי הערים הציבו תנאים: "אנחנו מוכנים לבנות אצלנו שכונה לעולים," הסבירו, "בתנאי שנקבל תשתיות של מבני ציבור, כגון מתנ"ס". למשרדו של שרון לא היו תקציבים לכל אלה. הוא דיבר רק על דיור. כל יתר המבנים – אליבא דשרון - יכולים לחכות. ראשי הערים 'עשו שרירים' ולא הסכימו. והעולים  - ממשיכים להגיע בהמוניהם. שרון נקלע למצוקה: במקומות שרצה לבנות – לא רצו להיענות לו, ובמקומות שמהם פנו אליו והביעו רצון טוב – הוא חשש לבנות. הבנּו שהוא במצוקה, והחלטנו ללחוץ. הצענו לו את הפתרון המוכר לנו: קרוואנים. מילת קסם בהתיישבות. התחלנו ללמד את אריק שהקרוואנים יכולים להיות הפתרון האידאלי, הפתרון שייתן מענה 'מהרגע להרגע'. הוא התלבט. הוא פחד מאוד. התקשורת הילכה עליו אימים. השאלה "מה יגידו?" הדהדה והפחידה אותו, ולא פחות ממנה הוא חשש מפני האפשרות שיואשם בכישלון אם לא ימצא את הפתרונות לדיור ובזמן סביר. הפחדים האחרונים פעלו לטובתנו. האישור ניתן, והקרוואנים החלו להגיע. כששרון ראה שבשעה גדולה זו, התקשורת אינה עוסקת בבנייה ביש"ע כלל, ניתן 'אור ירוק' לבנייה, אם כי במידה פחותה מזו שציפינו לה וששאפנו להשיגה. ועם כל זאת, תרומתו לקידום מפעל ההתיישבות אינה מוטלת בספק: בניית בתים ביישובים רבים התאפשרה הודות לעזרה שקיבלנו ממנו. ידענו כבר אז  שהוא מסוכן, ולכן מצפוננו לא נקף אותנו כשהיה לנו ברור שלא פחות משהוא מנצל אותנו, אנחנו מנצלים אותו.

זכיתי להתגשמות חלום

אני שמח שזכיתי להיות חלק קטן ממפעל גדול. זכיתי לחוות חוויות עצומות ולהגשים חלומות. שנים רבות של הקמת יישובים וליווי שלהם במסגרת "אמנה" ומועצת יש"ע (בעבר) ומשרד הבינוי והשיכון (עד היום) קשרו אותי למפעל ההתיישבות בקשר בל יינתק. אני מקווה ומתפלל שהיישובים יצמחו ויתפתחו, ושילדינו, נכדינו ונינינו ימשיכו את דרכנו כאן ובכל ארץ ישראל.

עבור לתוכן העמוד