סיפורו של משה מרחביה - עפרה

11/01/2017
סיפורו של משה מרחביה - עפרה (הגדל)

תמה התמימות

במלחמת יום הכיפורים כבר הייתי חייל מילואים. אז התחלתי לעבור שינוי אישי: הבנתי שאי אפשר להפקיר את המדינה בידי הפוליטיקאים ובידי הממשלה, ושעלינו, האזרחים, לקחת את גורלנו בידינו ולעשות מעשה. נושא ההתיישבות לא היה זר למי שלמד, כמוני, במוסדות החינוך הדתי-לאומי. אחרי המלחמה, כשהחלו, כחלק מהפעולות למניעת הנסיגה מהגולן, ניסיונות ההתיישבות בקשת שברמת הגולן, כבר הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, וכשנודע לי עליהם, שקלתי לעזוב את הלימודים ולהצטרף. המחשבות הללו לא הגיעו בסופו של דבר לכלל מעשה. השתתפתי בהפגנות המחאה של חיילי המילואים שהשתחררו לאחר תקופת שירות ארוכה של כחצי שנה, שאליה גויסו בצו 8. עד מהרה הבנתי שאין בהן כל תועלת, אי השקט שאחז בי סירב להרפות. באותה תקופה התארגנה קבוצת "גוש אמונים" שהניפה את הדגל הציוני ונתנה כיוון מעשי למחאה. החלטתי להצטרף.

 

שומר בעפרה

במסגרת פעילותי שמעתי על קבוצת העבודה המגיעה יום-יום מירושלים לעבודה בהר בעל חצור. ביום העצמאות תשל"ה יצאתי ל'טיול' בהר בעל חצור להתרשם מקרוב. לאחר ארבעה ימים, בט' באייר, באמצע כינוס פעילים שהתקיים בביתה של דניאלה וייס, צלצל הטלפון. המתקשר היה לא אחר מאשר חנן פורת. בקול נרגש בישר לדניאלה שקבוצת מקימי הגדר סביב הבסיס שבהר בעל חצור קיבלה אישור משר הביטחון להישאר במחנה צבאי ירדני הסמוך לעין יברוד ללינת לילה. היישוב עפרה קם והיה. השמירה שנדרשה ביישוב הצעיר, התבצעה על ידי חברי הקבוצה ועל ידי מתנדבים שחברו אליהם, שרובם באו מירושלים. החלטתי להצטרף, אבל לא הסתפקתי בהתנדבות אישית – ארגנתי קבוצת מתנדבים מבני ברק, ויחד הצטרפנו למשימה.

ממתנדב למזכיר פנים

אף על פי שהגעתי רק לסייע כמתנדב רווק ולא תכננתי את העתיד, די מהר הטילו עליי את תפקיד 'רכז הקניות', ולאחר מכן – את תפקיד 'רכז המשק', תפקידים שהועתקו ממודל הקיבוץ השיתופי. בתקופה שפינחס ולרשטיין כיהן בתפקיד 'מזכיר חוץ' - כיהנתי כ'מזכיר פנים', והייתי אחראי לבנייה ולפיתוח בעפרה. תקופה זו נמשכה כשלוש או ארבע שנים.

 

קיבוץ או מושב?

היישוב התחיל כקיבוץ, לא מתוך אידאולוגיה, אלא מכורח הנסיבות: תנאים להקמת מטבחים פרטיים לא היו, ומטבע הדברים הכול התנהל במשותף, כולל מטבח וחדר אוכל משותף. וכמו שקורה במצבי שיתוף וחיכוך - צצו בעיות. אנשים שונים זה מזה וקשה להגיע לשוויון מוחלט: אחד נותן יותר, ואחד - פחות, ולפעמים זה מעורר כעס או מתיחות. לאט-לאט נוצרו התנאים המתאימים, ו'חברי הקיבוץ' עברו איש-איש למקומו ולחייו הפרטיים.

רצינו לזכות בהכרה של הממסד ההתיישבותי, דא עקא שהממסד לא ידע 'איך לאכול אותנו':  הגדרנו את המהות שהקמנו 'יישוב קהילתי', אבל הגדרה כעין זו לא הייתה כלולה ב'לקסיקון' שלהם. הם ידעו מה זה קיבוץ ומה זה מושב. זה היה ברור ומקובל, אבל על 'יישוב קהילתי' טרם שמעו. זה היה מודל חדש.

רצינו לקבל לגיטימיות מהתנועות המיישבות. הצלחנו לקבל (בפרוטקציה) זימון לפגישה בוועדת שרים להתיישבות - 'ועדת גבתי' שבה ישבו כל נציגי תנועות ההתיישבות (באותה עת נחשבה ועדה זו לאחת מוועדות השרים החשובות ביותר בממשלה). פינחס ולרשטיין ואני נסענו לשם וזכינו למנה גדושה של לעג. הסברנו להם שאנחנו 'אגודה שיתופית' במובן החברתי ולא במובן הכלכלי. אפשרו לנו לדבר. פרשׂנו לפניהם את המצע החברתי והאידאולוגי שלנו. כשסיימנו, הגיחוכים לא הותירו מקום לספק: המפגש לא הניב מאומה. הרגשנו שקשה לסמוך על המדינה

כאן ראוי לציין שהוגה רעיון ה'יישוב הקהילתי' היה עוזי גדור, שעבד באגף התכנון (שהיה משותף לצה"ל ולמשרד הביטחון). 'היישוב הקהילתי' על פי חזונו, ששורטט גם הלכה למעשה כמודל כתוב ומובנה, יהיה מבוסס על שיתוף חברתי בלבד. השיתוף הכלכלי המאפיין את הקיבוצים והמושבים, איננו כלול בו. הוא חיפש 'למכור' את ה'סחורה' שלו. הרגשנו שהמודל שלו מתאים לנו כמו כפפה ליד. 'קנינו'.

 

מתנדבים מוזרים

פעם אחת, בתקופה שוורדה שמחוני הייתה המזכירה, הגיעה גלוית דואר הממוענת אלינו. כתב היד היה קשה לפענוח. הכותב פנה אלינו בבקשה רשמית - להגיע ולהתנדב ביישוב. על פי הכתובת בצדה האחורי של הגלויה, ראינו שהיא נשלחה מעכו. מבחינת תדמיתה, עכו הייתה מדורגת אז במקום לא גבוה במיוחד, ואם נוסיף לעובדה זו את הידיעה שבעבר היה בה בית חולים לחולי נפש, הדבר יסביר את התחושות שהגלויה עוררה בנו: השילוב של כתב יד בלתי קריא עם כתובת מעכו העלה בלבנו חששות. ובכל זאת שלחנו לפונה תשובה חיובית. הודענו לו שהוא יכול לבוא. הבחור הזה מעכו, היה לא אחר מאשר... חגי סגל. המסר של הסיפור הוא שאפילו שחששנו שמא כל מיני מוזרים ימצאו דרכם לעפרה, בכל זאת הקפדנו לבחון כל מקרה לגופו. ובסך הכול, למן תחילתה, הייתה עפרה פתוחה לקליטה של מנעד אנושי רחב. פתיחות זו הייתה יתרונה הגדול וסוד הצלחתה.

חתונה ברחוב הראשי

נישאנו בז' בתמוז תשל"ח ברחוב הראשי של עפרה. לאחר החופה הוסענו על הטרקטור, כמנהג ההתיישבות העובדת, והסעודה נערכה במבנה שלימים הפך לאחד ממבניה של המדרשה. מקיבוץ עין צורים הבאנו שולחנות וספסלים. קייטרינג - הגיע מבני ברק, והשמחה הייתה רבה. לא היינו הראשונים. עשו זאת לפנינו. אורחים רבים הגיעו לחתונתנו באוטובוסים שנסעו דרך לטרון, כביש 443, ביתונייה, רמאללה. לאחר החתונה נודע לי שנהג אחד האוטובוסים טעה בדרכו ולפתע מצא את עצמו עם נוסעיו ב  ביר זית ורק אז הבין שטעה. האוטובוס ונוסעיו הגיעו לחתונה באיחור, לאחר שהערבים בביר זית כיוונו אותם והסבירו להם את הדרך.

 

'מבצע 500'

מחברת "מבט", שמפעליה שכנו באזור התעשייה ארז, הבאנו לכאן בקיץ תשל"ו שישה מבנים בנויים. המבנים נראו כקוביות, ועל שם צורתם – ניתן להם שמם: אשקוביות. ברבות הימים הפכו האשקוביות, שהתגלו כמבנה נוח מאוד למגורי משפחות, לנפוצות בהתיישבות, אבל אז, כשהבאנו אותן – טרם הכירו אותן באזור. חברת "מבט" נקבה במחירן: 500 אלף לירות ישראליות. תקציבים ותמיכות, כזכור, לא קיבלנו; כסף משלנו – לא היה לנו; קיבוץ תרומות – לא נראה לנו רֵאלי (מי יתרום?). מה עושים? החלטנו שנפנה לאנשים ונגייס 'מלווה בנייה'. ושם הענקנו לפעולת הגיוס שיזמנו: 'מבצע 500'. הדפסנו 1000 כרטיסי הלוואה. ערכו הנקוב של כל אחד מהם: 500 לירות ישראליות. כל מי שיעמיד לרשותנו הלוואה בסך הנקוב – יקבל כרטיס הלוואה, ובבוא יום הפירעון – נחזיר לו את כספו. ובבוא היום – התקשינו להחזיר. פנינו למלווים וביקשנו ארכה. היו שנעתרו לבקשתנו, והיו – שעם חלוף הזמן לא דרשו את הכסף בחזרה, וההלוואה הפכה למענק. שש האשקוביות הוצבו אחר כבוד על משטחי הבטון של המחנה הירדני הלא גמור, בתוך תחום האולפנה של היום. מתברר שלמצוקה יש גם צדדים חיוביים: העובדה שלא הייתה לנו תמיכה כספית מהמוסדות הרשמיים, אילצה אותנו לחפש סיוע 'מן הגורן ומן היקב', להיות יצירתיים ויוזמים.

 

עבודה מקומית

עניין שייחסנו לו חשיבות רבה באותם ימים היה נוכחות התושבים בעפרה במשך היום כולו. לא רצינו שהיישוב יהיה חי ושוקק רק בלילות, ויהפוך ל'עיר רפאים' בימים. גם מתנגדינו הפוליטיים שחיפשו בנו פגמים כדי להוכיח שעשייתנו אינה התיישבות של ממש - הניעו אותנו לקבלת ההחלטה שקיבלנו אז: להעדיף משפחות שלפחות אחד מבני הזוג עובד במקום. בבסיס ההחלטה עמד רעיון נכון, אבל היישום לא התאים לכולם, והיו משפחות שבשל קביעה זו, לא הגיעו ליישוב. גם ישראל הראל, שהצטרף מאוחר יותר, הקים את משרדי "מועצת יש"ע" וייסד את עיתון "נקודה" כאן ולא בירושלים. האווירה הייתה חיובית מאוד. אני חושב שההחלטה שקיבלנו אז הייתה נכונה.

הי דרומה לסיני

עם ההכרזה על הנסיגה מחצי האי סיני, בעקבות החתימה על חוזה השלום עם מצרים, הצטרפנו, אנחנו ומשפחות נוספות מעפרה, לקבוצה שהתגבשה מטעם "התנועה לעצירת הנסיגה מסיני". אורי אליצור התמנה להיות המנכ"ל של התנועה. הקבוצה הראשונה שהתארגנה זמן מה לפנינו, ירדה לימית והתיישבה בבתים הפנויים בעיר. אנו, הקבוצה השנייה, הצטרפנו למשפחות רסיס-טל וגרנית מעפרה ולמשפחות נוספות ממקומות אחרים. הגענו לתלמי יוסף, שהיה אז יישוב חדש בחבל ימית. ישבה בו אז קבוצת עולים מדרום אפריקה, שעמדו לנטוש את המקום שאליו הגיעו זמן קצר קודם לכן. חלקם אף לא נכנסו לבתים כדי לחסוך מעצמם את הטראומה שתיגרם להם ביציאה מהם. תכנית הנטישה שלהם עוררה חשש שמא הבדואים החיים באזור ישתלטו על היישוב. כדי למנוע מהחשש הזה להתממש - עברנו, בתיאום עם המועצה האזורית, להתגורר בבתים שננטשו. שהותנו בתלמי יוסף ארכה 8 חודשים. כזכור, המאבק על ההתיישבות בסיני לא צלח, ועם זאת, למדנו הרבה. זו הייתה ההקדמה הכואבת לגירוש שיגיע ברבות השנים – הגירוש מגוש קטיף.

עבור לתוכן העמוד