סיפורה של בת-שבע ויס – בית אל

4/01/2017
סיפורה של בת-שבע ויס – בית אל (הגדל)

בלדה לעוזב הקיבוץ

הכול החל בחג השבועות תשל"ז, כשנה וחצי אחרי שעזבנו את קיבוץ עלומים ועברנו לירושלים. גיורא, בעלי, הלך לכותל לתפילה ופגש שם את החבר שלנו אורי אליצור. אורי שאל: "אז מה, תמשיכו לגור בעיר?" גיורא השיב שלא, ואורי מיד הציע: "אז תבואו לעפרה", אבל גיורא הסביר לו שאנחנו רוצים ללכת ליישוב חדש, ולא להצטרף ליישוב קיים. אורי סיפר לו שמתארגן גרעין להקים את בית אל ומשם החל הכול. הפגישה הראשונה של הגרעין, שלא יכולנו להשתתף בה, התקיימה במרכז שפירא. התקבצו ובאו אליה חילונים ודתיים מכל קצות הארץ. לפגישה השנייה, שהתקיימה בבית כנסת בשכונת סנהדריה המורחבת בירושלים, הגענו. בהרכב הגרעין חל שינוי: רוב המצטרפים אליו באו מאזור ירושלים, ואילו האנשים שבאו מאזור רחובות ומרכז שפירא, והשתתפו בפגישה הראשונה, פרשו ממנו. בגרעין הראשוני להקמת בית אל היו אפוא בעיקר ירושלמים: מגבעת מרדכי, מקריית משה ומסנהדריה. גם הפגישה שאחריה הייתה בירושלים, במשרדי "גוש אמונים" שברמת אשכול.

'חייבים לעשות משהו'

באנו מקיבוץ. החיים בעיר לא התאימו לנו, וידענו שאנו מחפשים משהו אחר. כשהגיעה ההצעה הזאת, 'קפצנו' על הרעיון. בתקופה הזאת, הקמת יישובים הפכה לטרנד. מלחמת יום הכיפורים ובמיוחד מחירה הכבד – החללים הרבים, השאירו את העם בטראומה. הציבור הרגיש ש'חייבים לעשות משהו!'. זה היה הלך הרוח הכללי. לא הרגשנו מיוחדים או משוגעים לדבר. אמנם מעטים מחברינו חשבו שהצעד, שכלל עזיבת בית והליכה אל הבלתי נודע, מעיד שאנחנו לא ממש נורמליים, אבל הרוב המוחלט ראו בהקמת יישוב אידאל. באזורים הנרחבים החדשים שהתפרשׂו לעינינו ראינו שטחי מולדת שנתן לנו הקב"ה. הם שלנו! אז בואו וניישב אותם.

המנהיגים ענקים, העם – מפעיל פרוטקציות

תנועת "גוש אמונים" סחפה בהתלהבותה צעירים רבים. בראש המערכת עמדו ענקים: הרב לוינגר, שפעל במלוא כוחותיו למען חברון ולא חשש מתגובות המשטרה; חנן פורת, שבהתלהבותו הלהיב את הציבור כולו; גאולה כהן, שאי אפשר היה להישאר אדישים כשהיא דיברה; וגם אריק שרון, שאמנם מאז תכנית ההתנתקות אנחנו מדברים בגנותו, אבל אז היה אחד התומכים הגדולים של בית אל, שעל פיו יישק דבר. והציבור – התלהב. התלהב עד כדי כך שלעתים נוצר מצב אבסורדי: דחינו אנשים. אנשים התקשרו וביקשו להצטרף בתאריך מסוים ונדחו בתשובה בנוסח: "לא. בתאריך הזה כבר לא יהיה לך קרוואן". אנשים התחננו והפעילו פרוטקציות כדי להיכנס לגרעין. היום זה נשמע מגוחך, אבל אז זו הייתה הרוח שפיעמה בעם.

אל הבלתי נודע בתמיכת המשפחה ובאישור ההלכה

משפחתנו כללה אותנו, ההורים, וארבעה ילדים קטנים. למרב, הגדולה, עדיין לא מלאו חמש. לא עבדתי אז מחוץ לבית. הרגשתי שבקיבוץ עבדתי דיי ומגיעה לי מנוחה, והחלטתי להישאר לגדל את הילדים בבית. אם היו קשיים, הם היו שלנו, של המבוגרים, לילדים לא היה שום קושי. גם המשפחות שלנו תמכו: ההורים שלי היו מעורבים מאוד. הם הקימו את קיבוץ טירת צבי ואת קיבוץ סעד, כך שסגנון הפעולה לא היה חדש להם. הם הרגישו שאנחנו ממשיכים את דרכם וסייעו לנו מאוד כבר מהיום הראשון, אבל על כך ארחיב בהמשך. המהלך נתפס כמהלך 'הגיוני'. היום, בהסתכלות לאחור, עם יד על הלב, ייתכן שלוּ הייתי חושבת פעמיים, אולי לא היינו עושים מה שעשינו, ובוודאי לא בקלות שבה עשינו זאת אז. הלכנו אל הבלתי נודע, ובבלתי נודע הזה התקבצנו בשלב הראשון 17 משפחות.

הגענו למקום חדש, שאפילו לא ביקרנו בו קודם לכן. את כל המידע קיבלנו מחברי מזכירות היישוב, שנבחרו בחג הסוכות, כחודש לפני העלייה לקרקע. ידענו שמשפחה שיש לה ילד או שניים מקבלת חדר אחד; משפחה שיש לה שלושה ילדים ומעלה – שני חדרים. כולם הבינו שההחלטות נכונות. איש לא התמרמר ולא התנגד.

כיוון שהיה ברור לכל החברים שהקמת היישוב תיעשה ברוח ההלכה, היינו בקשר רציף עם הרב צבי יהודה. שאלה חשובה שעלתה אז נסבה על המחויבות שלנו לפעול על פי החלטות הממשלה, היינו: אם הממשלה תחליט לאסור את העלייה, האם נעלה בכל זאת או שנקבל את הדין? הרב צבי יהודה פסק שנעלה באישור בלבד. כצל'ה הפעיל את הקשרים הקרובים מאוד שהיו לו עם אריק שרון, שרון דיבר עם בגין, ובגין – הבטיח שהאישור יינתן, ובכ' במרחשוון תשל"ח עלינו בדרך העולה בית אל.

 לחץ אמריקאי - יישוב בתוך בסיס

בשל הלחץ שהפעילה ארה"ב על ממשלת ישראל, הוחלט שלא ליצור נקודת יישוב בפני עצמה, אלא ליישב את חברי הגרעין בתוך בסיס צבאי שנמצא במקום. היו שדיברו על כך שנצטרך ללבוש מדי צה"ל. דבר זה עורר גיחוכים לא מעטים לאור מספרם הגדול של התינוקות והשאלה בדבר הצורך לחתלם בחיתולים בגוון חאקי. ההתיישבות בבסיס צבאי יצרה מסגרת חיים המתנהלת על פי נהלים צבאיים: נדרשנו להציג אישורים בעמדת הש"ג, התגוררנו במבנים שיועדו לכתחילה לבסיס צבאי ולא למגורי משפחות. המבנה, שבפי הבריטים כונה בשם 'קסרקטין', היה מבנה מאורך. באמצעו מסדרון, ומשני צדי המסדרון – חדרים: 3 בכל צד. בקצה המסדרון – שירותים ומקלחת שאמורים לשמש את כל דיירי המבנה. כיוון שהיינו זקוקים לחדרים רבים מאלה שהיו, הוסבו השירותים והמקלחות לחדרי מגורים – והם שימשו את הרווקים שבינינו. המראה של החדרים היה כמראה חדרים ששימשו קודם לכן חיילים, וד"ל. אמי התקשתה לשאת את המחשבה שניכנס לגור בחדר כפי שהיה. היא מיד 'נכנסה לפעולה' והחלה מקרצפת את הקירות בכל כוחותיה ואמצעי הניקוי שעמדו לרשותה, ובלבד שמשפחתנו, ובמיוחד ציפי התינוקת, תגור במקום הראוי למגורים. ראוי מבחינת ניקיונו – כנראה; מתאים בגודלו למשפחה – לאו דווקא. כשעלינו ניסיתי להצטמצם ככל יכולתי, אבל על מיטות לילדים, שולחן וכיסאות לא יכולתי לוותר. מקרר ומכונת כביסה – הבנתי שלא אקח עמי, אבל עד כמה שהתאמצתי ודחסתי, בכל זאת בפחות מאחד עשר ארגזים לא הצלחתי לארוז את הדברים שאי אפשר בלעדיהם. גיורא חשש מאוד שלא נצליח להכניס את הכול פנימה. תודה לאל, בסופו של דבר הדחיסה הזאת הצליחה. כך חשבנו, אך כעבור כמה ימים הגיע החורף והנה התברר ש"שכחתי את המגפיים" ופתאום שמתי לב ש"חסרות מגבות". לא היה פשוט.

הצגת האישורים בכניסה לבסיס הייתה עניין שבשגרה. לכולנו היו אישורים. הצגנו אותם בכניסה ונכנסנו. זה היה פשוט פחות כשבאו אלינו אורחים. הכנסת אורחים לבסיס לוותה בבירורים והייתה מסורבלת למדיי. את החיילים פגשנו בעיקר בבית הכנסת של הבסיס, שגם אנחנו התפללנו בו, ומלבד זה לא היה לנו קשר רב עמם. הילדים, לעומת זאת, חוו את ה'צבאיות' כחוויה מיוחדת ומהנה. הם עקבו אחר פעילות החיילים, התרשמו מהמפקדים ונהנו מאוד.

 הרגשה של התגשמות חלום

את העלייה אפפה תחושה של שמחה, של התגשמות חלום. עלינו ביום שלישי, והנה מתקרבת ובאה השבת. איש לא חשב "איך נסתדר?", "איפה נכבס?" כמעט כולנו היינו מטופלים בתינוקות, ואם כי הכול היה לוּט בערפל, בכל זאת הייתה הרגשה של שמחה בלתי רגילה. השבת הראשונה הייתה שבת גשומה ועילאית: בחוץ רוח סערה, גשם וקור, ובפנים – שירים והמון חום ושמחה. בשבת הזאת התוודעו ילדינו למושג שלא הכירו קודם לכן: "בוץ". את בגדיו של בני בן ה-4 נאלצתי באותה השבת להחליף לא פחות מ-4 פעמים. בכל פעם שירד במדרגות ה'קסרקטין' והגיע למדרגה האחרונה, לא הצליח שלא להחליק במשטח שהפך בוצי וחלקלק.

 היחסים עם ערביי הסביבה

עד לפרוץ האינתיפאדה הראשונה לא נוצרו מתחים בינינו לבין ערביי הסביבה. אדרבה, נסענו לרמאללה לערוך את קניותינו: פירות, ירקות, בגדים, צמר לסריגה וגם משקפיים. קרה שנכנסתי לחנותו של האופטיקאי, ובחוץ, במכוניתי החונה, חיכו ילד או שניים קוראים או משחקים בהנאה.  השוק היה שוק, אבל גם בנק לעת מצוא. לא פעם נתנו למוכרים המחאה, והם נתנו לנו כנגדהּ את הסכום שהיה נקוב בהּ במזומן. כשפרצה האינתיפאדה, החלו הבעיות ופסקו הקניות. בשלב הזה כבר גרנו במגורי הקבע, אבל כאן אני מקדימה את המאוחר.

מן הבסיס למגורי הקבע

בבסיס הצבאי גרנו קרוב לשנה, ואז התחילו לבנות את יישוב הקבע. בתשעה באב טיילנו עם הילדים, כמנהגנו, לארטיס (להעביר את הצום). בהתקרבנו למקום, זיהינו קבוצה של ערבים. הם הסתובבו שם, הצביעו לכאן ולכאן והסתודדו ביניהם. סיפרנו על כך לחברי המזכירות, והם ביררו וגילו שאחד האנשים שראינו הוא עורך דין ערבי שטוען בשמם של מספר ערבים מרמאללה, שהשטחים של היישוב, שהיו עד כה בצו תפיסה צבאי, שייכים להם. התכנסו חברי המזכירות ונציגי "גוש אמונים" והחליטו לעבור לאשקוביות, אף על פי שתהליך בנייתן טרם הושלם ובוודאי שעדיין לא חוברו למים, לביוב או לחשמל. הזהירו את כולם לשמור על חשאיות, כי חששו מאוד מפני בג"ץ. וכך קרה שבלילה שבין יום ראשון לשני, בין ח' לט' באלול  בשעה 2:00 לפנות בוקר הגיעו לעזרתנו אנשים מעפרה, משילה ומנווה צוף, והתחלנו בהעברה. תחילה העברנו את המיטות. אז הערנו את הילדים, וכל אחד נכנס לבית שיועד לו והשכיב את ילדיו לישון. רק לאחר מכן הועבר יתר הציוד. בבוקר הגיעו הפועלים לאתר הבנייה ומצאו מבנים סגורים, ובתוכם – אנשים. ביום ראשון, שבוע לאחר יצאת מצרים שלנו, התקיים כמתוכנן הדיון בבג"ץ, וההחלטה שהתקבלה בו הייתה אף היא 'כמתוכנן': 'הקפאת המצב הקיים'. כיוון שכבר היינו בתוך הבתים, לא יצאנו מהם. עם זאת, כל עבודות הבנייה והתשתית הופסקו באחת. גרנו באתר בנייה. המעבר מבית לבית הצריך הליכה, שטיפוס ודילוג משמשים בה בערבוביה, בתוואי שאינו נוח למעבר, כולו עשוי גבעות ועמקים, תלוליות וגיאיות. לילדים – חגיגה; לנשים הרות – סיוט. להשלמת פעולות הבנייה התגייסו הגברים. העבודות התבצעו בתורנות בחסות הַחֲשֵׁכָה, בלילות. באתים בידיהם חפרו הגברים את התעלות לקווי המים והביוב, ובכל פעם שהגיע סיור משמר הגבול – הוסתר כל ציוד החפירה עד להסתלקות אנשי הסיור מהמקום. הפתרון לנושא השירותים, עד להשלמת התשתיות, בא הפעם מעיריית ירושלים: היא סיפקה לנו שירותים כימיים.

לכולם היה מובן הצורך לתפוס שטח גדול, ולכן את הקרוואנים שיועדו למגורים הציבו על גבעה מרוחקת יחסית, הגבעה שהיום עומדת עליה הישיבה. בשלב הזה החל הפיצול בין בית אל א' לבית אל ב', שאני מעדיפה שלא לדבר עליו.

 

אחווה ורעות

במבט לאחור אני מבינה עד כמה התנאים כאן היו קשים, בלי אמצעים נורמליים. במציאות של היום קשה להבין זאת. המיוחד בקשיים הללו היה לא הם עצמם, אלא המהות שהם יצרו – אחווה אמתית וחזקה בין כולם. זה התבטא בנכונות לעשות למען הזולת 'עם כל הלב'. אם אחד החברים נסע לירושלים, חברו יכול היה לתת בידו רשימת קניות ומטלות שכללה קניית מסמרים בחנות הממוקמת בקצה אחד של העיר והבאת כביסה מן המכבסה שנמצאת בקצה האחר שלהּ; אם משפחה אחת נסעה לחתונה, המשפחה השכנה הציעה מיד להשגיח על ילדיהם וכד'. הקושי המשותף והרצון לעזור יצרו חברויות חדשות. הן לא ביטלו חברויות קודמות שהיו, אבל הייתה בהן עצמה מיוחדת. הן היו חברויות בלב ונפש. בתקופה זו הייתה אווירה כללית של דאגת איש לרעהו, של התגייסות ביום ובלילה, בלי "קיטורים" ובלי תלונות. אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו – זה זה!

אז והיום

התחלנו כקבוצה של 17 משפחות והיום יש כאן כ-1,200 משפחות. האווירה שהייתה אז אינה יכולה להישמר ביישוב גדול. לפעמים אני חושבת על הגידול ותוהה אם לזה התפללתי. קול אישי לוחש לי שלא, אבל אני מתגברת עליו ואומרת לו (ולי): "איזו זכות יש לי על ארץ ישראל?" אני מבינה שהחשיבות שיש להיאחזות של 1,200 משפחות ביישוב גוברת על הנטייה האישית שלי 'להישאר קטנים'. אמנם 'קטנים' פירושו אינטימיות. 'קטנים' פירושו גם אווירה חמימה ונחמדה יותר, אבל משגדלנו – השתנתה המציאות. עלינו להבין שגדלנו ולהתפלל שנפרוץ ונגדל ונהיה לאלפי רבבה.

עבור לתוכן העמוד