יצחק ונעמי ספיר – מעלה מכמשׂ

7/12/2016
יצחק ונעמי ספיר – מעלה מכמשׂ (הגדל)

 

תפיסת עולם שהיא חזון

יצחק: ימי ילדותי עברו עליי בירושלים החצויה. תחום הקו העירוני (וגם קצת מעבר לו) היה מבחינתי אזור בילוי מועדף, וסוליות נעליי וסנדליי הכירוהו על-פה. כבר אז פיעמה בי ההכרה שמצב זה אינו יכול להימשך לעד, ואין הוא אלא זמני בלבד. אחרי שירותי הצבאי, הדרכתי בה סיורים, שאותם נהגתי לחתום בתצפית לעיר העתיקה ובאמירה: "בשנה הבאה לא נסתפק בתצפיות אל העיר אלא נסייר בתוכה". במלחמת ששת הימים החלום התגשם. כלוחם בצנחנים זכיתי להיות בין משחררי העיר.

ירושלים עמדה במרכז המחשבה של תנועת ההתיישבות. הייתה הבנה שיש להקיף אותה במעגלי יישובים יהודיים כדי למנוע מצב שבו ירושלים תשכון בשולי המדינה ומשלושה כיוונים - תהיה מוקפת אויבים, כפי שהיה עד מלחמת ששת הימים. לפיכך, אך טבעי היה שהיזמה הראשונה שהצטרפנו אליה, בחורף תשל"ו, לידתה בשאיפה "לתקוע יתדות סביב לירושלים". זו הייתה מטרת ההתיישבות במישור אדומים. ההצטרפות ליוזמות ההתיישבות האחרות באותה תקופה, למשל בגולן, לא באה בחשבון מסיבות הקשורות לבריאות: אם עובר שבוע שלם שלא הגעתי בו לירושלים, אני מרגיש לא טוב.

 

שיכון עובדים במישור אדומים

התיישבנו במקום שלכתחילה נועד להיות שיכון עובדים בלב אזור תעשייה. מטבע הדברים, השיכון תוכנן לתת מענה לפועלים אך לא למשפחות. הדבר בא לידי ביטוי, למשל, בבניית מבנה מרכזי גדול שישמש מטבח וחדר-אוכל ציבוריים. זווית ראייה אחרת ייצגה אמירתו של מוני בן-ארי, שמצאה לו ייעוד ציבורי אחר: "תדעו לכם שזה יהיה חדר-האוכל של המוסד החינוכי שנקים פה...". לימים, אמירה זו אכן התגשמה. כשהקמנו את הישיבה במעלה אדומים, המבנה הגדול הזה הוסב לבית מדרשהּ ולחדר-האוכל שלה.

לחלק מחברינו, שהכירו אותנו ואת דעותינו, נראה צעדנו טבעי ומתאים ואפילו מובן. לאבי הייתי צריך לספק הסברים שיניחו את דעתו. אחרי ביקורו הראשון במישור אדומים, משהתרשם שיש במקום מבנים סבירים ואפילו כביש סלול – נראה היה לי שדאגתו פחתה מעט. בסיום הביקור אמרתי לו: " בשנות ה-20 הצטרפת ל'הגנה' כי הבנת שזה מה שצריך לעשות באותה עת. כעת, אני מאמין שזה מה שמוטל עליי, ואת זה אני עושה".

 

"או או" או: "גם וגם"?

היישוב החל דרכו כיישוב קהילתי. זה היה מובן מאליו כל עוד היינו קבוצה אינטימית, שמנתה לא יותר מ-50 משפחות. עם זאת, מלכתחילה לא הייתה כל כוונה להישאר במתכונת המצומצמת הזאת. בשלב זה החלה להתגבש קבוצה שפניה להקמת עיר. לצדה – ואולי נכון יותר לומר למולה - החלה מתגבשת קבוצה אחרת, שרצתה לשמר את האופי המיוחד של יישוב קהילתי. משנפרדו הדרכים, פנינו, אנשי הגרעין הקהילתי, לדרכנו והקמנו את כפר אדומים. בכפר אדומים התקבצה קבוצה מעורבת של דתיים וחילונים, והדבר הביא לחילוקי דעות ולוויכוחים שבראשיתם נסבו על ענייני חינוך, אבל קרה לא פעם שהתפתחו והתגלגלו גם לעימותים אישיים. עימותים כעין אלה היו הרקע לפרישתנו מכפר אדומים ולהצטרפותנו להקמת מעלה מכמשׂ. לשמחתנו, במקרה זה, לא הצליחו חילוקי הדעות לפגוע בקשרים ובחברות הטובה עם אנשי כפר אדומים, והללו נותרו בעינם עד עצם היום הזה.

 

אליהו מלאך הברית עוזר

עם גיבוש הגרעין של מעלה מכמשׂ פנינו ל"אמנה" והיא הזדרזה להעמיד לרשותנו מלווה, אבל בזה לא היה די. היינו זקוקים לתקציב ולעזרה טכנית. בהתחלה הייתה תחושה שההתרוצצויות לגורמי הממשלה ולסוכנות אינן מניבות את התנובה הראויה. הלחץ שהפעילה "אמנה" והלחץ שהפעלנו אנחנו לא הצליחו לפרוץ את מחסומי הביורוקרטיה. ואז בא לעזרנו... אליהו הנביא. ליוסף בורג, שהיה אז שר הפנים, נולד נכד. טקס ברית המילה התקיים ברוב עם, ובין הבאים היה גם השר אריק שרון. ללא שום היסוס ניצלתי את ההזדמנות ועטתי עליו עמוס בשלל מסמכים וניירת. אריק שרון היה אז אוהד מובהק של מפעל ההתיישבות. הוא הקשיב, קיבל סקירה מלאה של הנתונים, והתהליך צבר תנופה. לפני העלייה הרשמית על הקרקע, אישרה החטיבה להתיישבות של הסוכנות היהודית את התקציב והתגייסה להביא קרוואנים למקום.

 

מי כן ומי לא

נעמי: בעת העלייה על הקרקע היינו 14 משפחות ורווק אחד, וכמובן רצינו להתרחב. המשפחות שפנו לקליטה, רובן באו בשיטת 'חבר מביא חבר', אבל כדי לזכות להיכנס ליישוב, היה על הבאים לעבור מיון בסוכנות. לפני שהחלו מבחני הסוכנות, נהגנו, בוועדת הקליטה של היישוב, להפעיל מיון משל עצמנו. בבסיס השיטה עמדה תפיסה הדומה לתפיסה הקיבוצית: כיוון שאנו עומדים להקים חברה קטנה שתהיה כעין ישות אוטונומית, חשוב ביותר שתהיה כימיה טובה בין האנשים שיהיו חברים בה, כך שיוכלו לקבל החלטות משותפות שנוגעות לאופי היישוב, ליעדים שהוא מציב לעצמו ולכיווני התפתחותו. רצינו לקלוט אנשים שייטיבו לשאת על שכמם את עול התפקידים הציבוריים הרבים שיידרשו. כדי לקבוע מי יתקבל לחיק הקהילה, נהגנו לקיים פעילות שהיא כעין 'דינמיקה קבוצתית'. בחנו את האנשים: אלה 'רחמנא ליצלן' אינם משכילים דיים, אחרים – נדמה היה לנו שאינם מתאימים לאופי החיים התובעני ביישוב; אצל אחדים 'זיהינו' ניצני שחצנות ונרתענו מלקבלם – נימוקים מנימוקים שונים. במבט לאחור – המיון היה קפדני למדיי ולא מוצדק. אפילו היום המחשבה על המיון הזה מעוררת בי תחושה כבדה של בושה ואני 'מכה על חטא' בגינהּ. עם זאת, לצד התחושות הקשות, אני חשה גם סיפוק רב, בשל פעולות אחרות שעשינו, שהן ההפך הגמור מאלה שתיארתי קודם. מכל מקום, אני מאמינה שעיקר ההבדל טמון בגודל היישוב: יישוב גדול יכול לקלוט מגוון רב יותר של אנשים, כולל אנשים שאינם חברותיים במיוחד. קליטתם של אלה לא תפגע במרקם היציב שכבר קיים, מה שאין כן יישובים קטנים בראשית דרכם – שבהם כל אחד ואחד צריך לשאת בנטל המשותף וכולם חיים יחד כמו משפחה אחת גדולה.

 

 

 

 

שיתוף

יצחק: אף על פי שבפגישות הראשונות של הגרעין שהתגבש העלינו את הרעיון להקים יישוב של 'כלל ישראל', היינו: יישוב משותף לדתיים ולחילונים, הרעיון לא נפל על אוזניים קשובות. לרוב, המתנגדים לוֹ היו דווקא האנשים שרקעם התורני היה מבוסס פחות. נראה שהשיתוף הזה נתפס בעיניהם כמאיים. הכיוון שהוסכם עליו אפוא היה להקים יישוב בעל אופי דתי. ההחלטה הזאת הביאה לגיוון מסוג אחר, שאפשר לסכמו כך: "היתרון הכי גדול של היישוב הזה הוא הגיוון שלו, והבעיה הכי קשה שלו היא הגוון שלו". כל מה שאפשר להעלות על הדעת וגם כל מה שאי-אפשר להעלות על הדעת בתוך הציבור הדתי – יש אצלנו. אפשר ליצור כאן סקאלה שבקצהָ האחד 'סופר לייט' ובקצהָ האחר 'דוסים חרדים'. ובאמצע? כל מה שבאמצע.

בראשית ימי היישוב נהגנו לקיים קידוש משותף כמעט בכל שבת, וגם את כל החגים בשנה הראשונה חגגנו בצוותא. מלבד הקידוש המשותף, היו שבתות שהתקבצנו בהן גם לסעודה שלישית משותפת.

 

חברים נוודים

עד שפרצה האינתיפאדה, הנתיב שבו נסעה הסעת הילדים כלל נסיעה של כ-7 ק"מ בכביש אלון עד צומת רימונים, משם פנתה ההסעה לטייבה והמשיכה לעפרה. היו פעמים שהאוטובוס נרגם באבנים, והורים רבים חשו חרדה. הילדים – כדרכם של ילדים, לא ישבו בחיבוק ידיים: זרקו עליהם אבנים – הם, לפחות חלקם, זרקו בחזרה. משרבו יידויי האבנים, ומפלס החרדה עלה בהתאם, שוּנה נתיב הנסיעה: מעתה נסעו האוטובוסים דרך של ק"מ אחד בכביש אלון, עד צומת מעבר מכמשׂ, ובצומת עלו על כביש 60 ונסעו בנסיעה ישירה לעפרה.

סילוק הפורעים מכאן בא אחרי הרצח של דניאל פריי. דניאל הי"ד נרצח בלילה בשנתו. זו הייתה הפעם הראשונה שמחבלים חדרו לבית בהתיישבות ופגעו בתושביו. "מצפה דני" הוקם על שמו. הרצח הזה העלה על סדר יומנו סוגיה ישנה-חדשה: הגדר.

 

יושב על הגדר

נושא הגדר עמד במוקדו של ויכוח גדול שנמשך זמן רב. היו שטענו שהקפת היישוב בגדר היא הכרח ביטחוני. אני נמניתי עם המתנגדים. מבחינתי, הגטאות נשארו באירופה. אם יש גדר היא מפריעה לצאת למרדף במקרה הצורך. לדעתי, די בעיון קליל במקורותינו, אפילו למי שבקיאותם מגיעה עד כדי הכרת החומש ופירוש רש"י בלבד, כדי להסיק מסקנה זו. כתוב בתורתנו: "וּמָה הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב בָּהּ הֲטוֹבָה הִוא אִם רָעָה וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג, יט), ורש"י מבאר: "סימן מסר להם: אם בפרזים יושבין – חזקים הם, שסומכים על גבורתם, ואם בערים בצורות הם יושבין – חלשים הם". סיבה נוספת להתנגדותי הייתה התחושה שבמקום שתעבור הגדר שם ייגמר היישוב.

בסופו של דבר, בעקבות הרצח הוקף היישוב בגדר, אך זו תפסה מרחבי שטח עצומים. אורכה עלה על 7 ק"מ ולמעשה היא הקיפה כל מה שרצינו שייכלל בשטח היישוב. אמנם עשינו זאת בשקט, בצנעה ובלא להקים רעש בתקשורת – אבל העשייה ניכרת בשטח ומעלה מכמשׂ הוא אחד היישובים ששטחיו נרחבים ואינו "יושב על הגדר".

 

מעולה לעולה כוחנו עולה

נעמי: מיזם חשוב נוסף שטיפלה בו תנועת "אמנה" היה קליטת עלייה. בשנים 91'-92' הגיעו ארצה גלי עלייה גדולים. הקיבוצים התארגנו ויזמו את תכנית 'בית ראשון במולדת', וב"אמנה" עודדו את היישובים לקלוט עלייה. נרתמתי לאתגר. הייתי בקשר עם משרד הקליטה ועם קרן קליטה שהתחילה ללוות עולים. פגשנו קבוצות של עולים, באולפנים ובמרכזי הקליטה ששהו בהם, ויזמנו למענם סיורים ביישובים. מטבע הדברים, הפניתי מאמץ להביאם לכאן, והיישוב שלנו נענה ליזמה והסכים לקלוט עולים. בשלב זה התברר שלא די ברצון טוב, שֶׁכֵּן מקום לְשַׁכֵּן את העולים כמעט ולא היה. פניתי למשפחות מהיישוב בשאלה-בקשה שמא ייאותו לפנות חדר בביתן למשימה החדשה, ונעניתי במאור פנים. משפחות מהיישוב אירחו בבתיהן משפחות עולים: זוגות וגם זוגות עם ילדים. מתוך רצון להקל על העולים, לא ביקשו מהם דבר, אפילו מתשלום שכר דירה פטרו אותם, כך שמענק הקליטה ישמש אותם בעתיד לצרכים חשובים יותר. היזמה הזאת חשפה אותנו לסיפורים מרגשים. בין העולים הגיע זוג שנישא ברוסיה בנישואים אזרחיים. תחת שמי מעלה מכמשׂ עמדו האיש והאישה תחת חופה כשרה למהדרין, וירדו ממנה מוקפים מרקדים-משמחים, אל השולחנות החגיגיים העמוסים כל טוב; עולה חדש אחר שהגיע למכמשׂ, פגש ביישוב לתדהמתו משפחה שהייתה שכנה שלו בעיר הולדתו בברית המועצות; ואפילו עולה קשיש שבאמצע ליל הסדר פרץ בבכי, ובבליל של יידיש וכמה מילים בעברית, הצליח לספר שליל הסדר האחרון שהשתתף בו, היה בשנת 1922(!). גם אנו הצטרפנו למאמץ הכללי ואירחנו עולים בביתנו. פעמיים. באחת הפעמים האירוח נמשך כחודשיים, ובסיומם, כשעמד הקרוואן שהוכן למענם נכון לקליטתם, התקשו העולים להיפרד מעמנו, ונדרש מסע שכנוע אינטנסיבי כדי לגרום להם לעבור לביתם החדש. לאט-לאט, באולפן שהקמנו למענם כאן, למדו העולים עברית והתאקלמו.

 

עם הפנים לעתיד

היום יש במעלה מכמשׂ כ-250 משפחות ויותר, שפע של מוסדות חינוך: גני ילדים רבים, בית ספר יסודי, תלמוד תורה ומכינה קדם-צבאית לבנות. ממזרח ליישוב קם 'יישוב-בן' - "מצפה דני" ומדרום לנו "נווה ארז". אנחנו בונים תכניות להרחבת היישוב ולקליטת משפחות רבות חדשות ומקווים להוסיף לגדול ולפרוח.

עבור לתוכן העמוד